"אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע:

כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי,
אי אית לי טעמא אמינא לכו,
ואי לא - הדרנא בי;

לאחר מיתה, לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה,
לא מיקרע תקרעיניה - דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא,
מגמר נמי לא תגמרו מיניה - דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

דברים אלו, הם מעט המכיל את המרובה.
נלמדים מכאן כמה וכמה דרכי פסיקה שלא כולם מובנים מעליהם לכולי עלמא:

א. לתלמיד יש רשות ואפילו חובה לחלוק על רבו, כאשר אינו מסכים עמו.
ב. פסקי הדין מבוססים על סברות.
ג. על הרב לנמק את סברות פסקיו, כדי שאם ייטבו בעיני התלמידים יפסקו על פיהן.
ד. על הרב לחזור בו מפסקיו אם הקשו עליהם ואין בידו תירוץ הולם.
ה. לא יפסוק פוסק הלכה הכתובה בספר, ואפילו של רבו, אם אין סברתה נהירה לו.
ו. אך לא יגיה את הספר, שמא יבוא אחר ויבאר את אותה הלכה.