"ר' שמעון בן מנסיא אומר: אין מתנתו מתנה, שאילו היה יודע שבנו קיים לא כתבן;
ואמר רב נחמן: הלכה כרבי שמעון בן מנסיא".

וכן פסקו הרמב"ם בהלכות זכיה ומתנה ו, א; והשו"ע חו"מ רמו, א
"לעולם אומדין דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושין על פי האומד אע"פ שלא פירש".

במקרים אלו הולכים לפי האומדנא, למרות שלא פירש דבר.

יש מקרים שהולכים בהם לפי האומדנא, רק אם רמז לכך,

כגון במסכת קידושין דף מט:
"ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל,
ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי;
אמר רבא: הוי דברים שבלב, ודברים שבלב אינם דברים".

ופירש רש"י:
"ובעידנא דזבין לא אמר - דאדעתא למיסק מזבנינא דאילו פריש בשעת מכירה דאדעתא למיסק מזבנינא לא הוה זבינא דאדעתא דהכי לא זבין שיהא דר כאן בלא קרקע".

כלומר שֶׁדַּי שיאמר שהוא עולה לארץ ישראל, ואז כאילו התנה בפירוש על דעת שעליתו תצליח.

ויש דברים שאין די בהם ברמז, ועד שלא יתנה בפירוש, נחשבת כוונתו לדברים שבלב שאינם דברים.