"קים להו לרבנן דינוקא מקרבא דעתיה גבי זוזי, ואי אמרת זביניה זביני, זמנין דמקרקשי ליה זוזי, אזיל מזבין לכולהו נכסי דאבוה;
אבל גבי מתנה, אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה, אמרו רבנן: תיהוי מתנתו מתנה, דלעבידו להו מילי".

צריך ביאור,
כיון שהוא בר דעת שלא להפסיד, מה איכפת לנו אם ימכור קרקעותיו, הרי סוף סוף שווי הקרקעות בידו, ומה יפסיד בכך!

אלא שאכן צריכה הקרקע להשאר תחת ידו, ולא כסף שוויה.

כמו שאמרו בתורת כהנים (ספרא פרשת בהר פרשה ג פרק ה, והובא ברש"י ויקרא כה, כה)
"מנין שאין אדם רשאי למכור את שדהו ולהניח אפונדתו וליקח לו בהמה וליקח לו כלים וליקח לו בית אלא אם כן העני תלמוד לומר כי ימוך ומכר, הא אינו מוכר אלא אם כן העני".

ונפסק ברמב"ם הלכות שמיטה ויובל יא הלכה ג
"לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו אף ע"פ שהם חוזרין אחר זמן אלא אם כן העני שנאמר וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו".

וכן טוב להוציא מעות ולקנות בהם קרקע,
כאמרם במסכת יבמות דף סג. "קפוץ זבין ארעא".
ופירש בבית הבחירה למאירי שם:
"וכל שיש לו מעות ואין דעתו עליהם לסחורה יהא קופץ ולוקח עד שלא יתאכלו המעות. דרך צחות אמרו קפוץ זבון ארעא".

ובמיוחד חשוב הדבר בנחלת אבותיו.