על רבי ירמיה, ומדוע אפקוהו מבית המדרש - למדנו לפני זמן.
על הסיבה להחזרתו, ראינו בדף כמה גרסאות. המשותף לכל הגרסאות - התיאור של שאלה שנשלחה אליו, והענווה בה הוא עונה.
בכל ארבע הגרסאות, מצטנע רבי ירמיה ואומר: "אני איני כדיי...".
בארץ ישראל, הכתיב של תנועה פתוחה ובסופה י', היה באמצעות הכפלת האות י'. כך, למשל, יניי, וכן - כדיי. בבבל, הכתיב המקובל היה - במקרה כזה - לסיים את המלה באותיות אי'. ינאי, כדאי.
המקום היחיד, למיטב ידיעתי, בו בתלמוד הבבלי המלה "כדאי" נכתבת בצורה הארצישראלית, הוא כאן. כאשר מצטטים סיפור שקרה בארץ ישראל - מקפידים האמוראים בבבל על הצורה הארצישראלית של המלה. בתלמוד הבבלי, מלה זו תמיד כתובה כך - כדיי. אבל גם בבבל, כשהביאו בבית המדרש סיפור מארץ ישראל - הקפידו על ביטויו כפי שהיה הדבר במקור.
כתובות אינטרנט נלוות:מאמר של הרב שטיינזלץ על הסיבה להוצאת רבי ירמיה