"מה אילנות שאין אוכלין ואין שותין ואין מריחין אמרה תורה השחת שרוף וכלה, הואיל ובא לאדם תקלה על ידן, המתעה את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה - על אחת כמה וכמה".

בחדושי הרמב"ן כתב שזו ברייתא בתורת כהנים. והיא בספרא קדושים פרשה י פרק י, ו
"אבד תאבדון את כל המקומות גומר ונתצתם את מזבחותיו וגומר והרי דברים קל וחומר ומה אם המקומות והאילן שאינן לא רואין ולא שומעין ולא מדברים ע"י שבאה לאדם תקלה על ידיהן אומר הכתוב השחת שרוף וכלה והעבר מן העולם אדם שהוא גורם לחברו להטותו מדרך חיים לדרך המות על אחת כמה וכמה שיעבירנו המקום מן העולם".

וצריך להבין, הניחא שלא שומעין ולא מדברים, אולם אילנות הרי 'רואים', ובאין אור אינם יכולים להתקיים. הם אפילו 'מחליטים' אמתי לפרוח או להשיר את עליהם על פי אורך זמן אור היום.
וכן דברי הגמרא שאין אוכלין ואין שותין, והלא אמרו במסכת גיטין דף נז.
"במתניתא תנא: שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל".
הרי שהם שותים את מי ההשקיה ואוכלים את חומרי מזונם שבזבל.
גם מה שאמרו שאין מריחין, הלא צמחים נושמים חמצן כבעלי חיים, והם 'נושמים' גם דו-תחמוצת הפחמן.

אלא שדברי הגמרא ברורים, שהזכירו דוקא שאין אוכלין ואין שותין ואין מריחין, כלומר את תקרובת העבודה הזרה שהוגשה לפניהם. ולכן היה ניתן לומר שהם לא הכשילו כלל את האדם שעבדם. ואף על פי כן נחשבים שבא קלון על ידם.
וכן את דברי הספרא שלא רואין ולא שומעין ולא מדברים, צריך להסביר קרוב לכך, שאינם חשים בעובד לפניהם ואינם מתקשרים איתו.