ב.
הכל מתפיסין בתמורה, אחד אנשים ואחד נשים. כלומר התמורה נתפסת גם על ידי נשים.
תמורה – היינו בהמת חולין תחת בהמת הקדש.
הממיר - עובר בלאו דלא ימיר, וסופג את הארבעים,
ומומר לענין דהחולין נתפס בקדושה והקדש נשאר בקדושתו.
יורש – לר"מ סומך וממיר, וסתימת משנתינו דממיר. לר"י אינו סומך ואינו ממיר.
קרבן גוי – אין בו סמיכה אפילו על ידי ישראל.
קרבן חבירו – אין בו סמיכה (דסמיכה רק על ידי בעליו).
שותפין – לר"מ כל אחד סומך. לר"י לתי' א' אין סמיכה ולתי' ב' מודה לר"מ.

ב:
עונשין שבתורה – אשה שוה לאיש.
קטן שלא הגיע לעונת נדרים – אינו מקדיש ואינו ממיר.
הגיע לעונת נדרים – מקדיש. ומספקא ליה לרמי בר חמא אם ממיר.
עונת נדרים - מבן יב. עד אז - אין נדריו נדר אפילו יודע לשם מי נדר או הקדיש.
מעונת נדרים - נבדק אם מבין לשם מי נדר והקדיש. אחר יג – אפילו אינו יודע חלין מעשיו.

גוי – נודר ונודב ומקדיש.
קרבן גוי להתכפר גוי - אין בו תמורה.
קרבן גוי להתכפר ישראל – מספקא לרמי ב"ח אם יש בו תמורה.

קרבן גויים – אין נהנים מהן, לר"ש רק מדרבנן.
והנהנה מקדשי מזבח שלו – לר"ש אינו מביא קרבן מעילה ולר"י מביא.
להתחייב עליהם משום פיגול נותר וטמא – לר"ש אין מתחייבין לר"י מתחייבין. ועי' ג.
לעשות תמורה – לר"ש אין עושין לר"י עושין.
נסכים – אין מביא בפני עצמן. וקרבנו חייב נסכים.
בקדשי בדק הבית של גוי – מועלין לכו"ע.

המקדיש כשפודה (כשנפל מום)– מוסיף חומש. אבל גאלו אחר, וכן תמורה – אין חומש.
הפריש קרבן לצורך חבירו, לענין תמורה – מתכפר עושה תמורה ולא המקדיש.
התורם משלו על של חבירו – טובת הנאה לתורם.
והיינו לקבל מישראל סלע כדי שיתן התרומה לבן בתו כהן.