"על שם המיוחד - במיתה, ועל הכינויין - באזהרה...
נכרי - אפילו בכינוי".

וכן פסק הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים ב, ז
"אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד".
ובהלכות מלכים ט, ג
"בן נח שבירך את השם, בין שבירך בשם המיוחד, בין שבירך בכינוי בכל לשון חייב, מה שאין כן בישראל".

לכאורה קשה למה דין נכרי חמור יותר, כשאלת רבא לקמן (סנהדרין דף נח: )
"מי איכא מידי דישראל לא מיחייב ונכרי מיחייב?".

שם תירץ המהרש"א בחידושי הלכות על התוספות:
"בד"ה מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור כו' עכ"ל. כצ"ל הגירסה בגמרא. אבל בגמרא שלפנינו איכא בלשון אחר מי איכא מידי דישראל לא מחייב כו' ואין זה מדוקדק דהא ודאי דאיכא מידי דישראל לא מחייב אלא שאסור לו ונכרי חייב מיתה כגון גזל וכיוצא בו וק"ל".
כלומר שאין מן התימה שיהיה עונש הנכרי חמור יותר. רק שלא יהא לישראל מותר בדבר האסור לנכרי.

בעניננו ניתן לומר ישוב נוסף.
שאמרו לקמן סנהדרין דף ס.
"עומדין מנלן? - אמר רבי יצחק בר אמי: דאמר קרא (שופטים ג') ואהוד בא אליו והוא ישב בעלית המקרה אשר לו לבדו ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא. והלא דברים קל וחומר, ומה עגלון מלך מואב, שהוא נכרי ולא ידע אלא בכינוי - עמד, ישראל ושם המפורש - על אחת כמה וכמה".
ולכאורה קשה, הרי קל וחומר זה סותר את עצמו, כי אם אכן ישראל חמור מנכרי, למה אין ישראל חייב לעמוד גם בכינוי?
אלא צריך לומר שדין שם המפורש בישראל כדין כינוי בנכרי. כל גברא בשם החמור דידיה. למה הדבר דומה, לאדם הבא לפני המלך, מגיע עד למקום שהוא מורשה לבא, ומשתחוה רק שמה.
לכן אם עגלון עומד בשם החמור דידיה, קל וחומר שישראל עומד בשם החמור ביותר דידיה. אך אינו עומד בשם הקל.

ומעתה מובן מכח סברה זו, שדין נכרי המקלל בכינוי, כדין ישראל בשם המיוחד.