כא.
נוצת עוף ושער שור ועז – אין בהן כלאי בגדים (ומ"מ חייבין על דמן).
עוף טמא – אינו טעון שילוח האם מעל הבנים (וכן בהמה). (ומ"מ חייבין גם על דם עוף טהור).
כללים שאינם דומים זה לזה – לרבי ישמעאל נדרשין בכלל ופרט וכלל.

כוי – י"א דהוא ספק חיה ספק בהמה, וי"א דהוא בריה שאינה לא חיה ולא בהמה.
לפי הדעה השניה למדו מפסוקים את הדינים הבאים;
דמו – אסור באכילה. וכן חלבו ונבלתו וגיד הנשה שלו. נבלתו מטמאה. וצריך שחיטה.
(בש"מ בשם תוס' רא"ש דהחידוש הוא דדיני שחיטתו כשאר הנשחטין, שנפסל בשהיה דרסה וכו').
(גיד הנשה בעוף – אינו נוהג).

בשר אדם לענין להיחשב אוכל;
החותך מבשר אדם חי לאכילת אדם – חיתוכו מחשיבו ואין צריך עוד מחשבה.
החותך לכלב – צריך מחשבה (דאכילת כלב לא חשיבא להוריד תורת אוכל).
(דבר שהיה בתורת אוכל לאדם, אינו יוצא מטומאתו עד שייפסל מאכילת כלב).
וצריך הבשר (שחשבו עליו או שנחתך לאדם) גם הכשר. ואז מטמא טומאת אוכלין הקלה.

בשר אדם מת – אינו אוכל אף ע"י מחשבה (בטלה דעתו).
ואף אינו משלים (אף כשהוא פחות מכזית) לשיעור כביצה אוכלין יחד עם אוכל אחר.
ואף אם חיפהו לכזית מהמת בבצק, טומאת מת החמורה שבו בוקעת ועולה, ואין בו טומאה קלה.

נבילה – בשרה מטמא. דמה – לב"ש אין מטמא ולב"ה מטמא כבשרה.
נבילת טמאה - אינה אוכל אפילו בשווקים עד שיחשוב עליה.
נבילת טהורה – אינה צריכה מחשבה אפילו בכפרים.
נבילת עוף טהור – בכפרים צריכה מחשבה ובשווקים אינה צריכה. וכן חלב בהמה וחיה.
הכשר – אין צריך בכולם.
(בנבילות מפני שסופן לטומאה חמורה, בחלב שחוטה בשווקים מפני השחיטה).
(חלב נבילות – צריך הכשר, וחלב שחוטה בכפרים צריך הכשר דל"מ שחיטה דקודם מחשבה).
(עולשין שליקטן לאדם ונמלך לבהמה – צריכין הכשר אחרי שנמלך).
אף פחות מכזית נבילה – א"צ הכשר.
זרעים – צריכין הכשר. דבר שסופו לטומאה חמורה - א"צ הכשר.
נפ"מ דטומאת אוכלין דנבילה – כשמצרף פחות מכזית ממנה להשלים לכביצה אוכלין.
וכן כשמחפה בבצק לענין שתטמא במגע. וכדלהלן.