דף יט עמ' א

א. שיכול מאי. הכוונה פירש"י מאי ס"ד אחרת. הביטוי בנוי על סגנון מדרשי ההלכה, שלאחר שמביאים את הדין ממקרא מבארים את הצורך בילפותא בלשון "שיכול" הייתי חושב אחרת ת"ל. וזו הכוונה כאן, לשאול מה ה"שיכול" הבא בחשבון.

ב. מהו דתימא ואשר יתן ממנו על זר והאי לאו זר. יש להסתפק אם כוונת הגמרא דסד"א דמשוח יהא פטור ממעילה בשמן המשחה או דסלקא דעתן שיהא פטור ממעילה בכל דבר. עוד יל"ע דר"שי הזכיר רק משוח אבל לכ' הכוונה גם למלך הנמשח וכמו שאמרו בכריתות לגבי כרת דשמן המשחה.

ג. אקשה רחמנא לתרומה וכו' למעט מזיק. אף דלמדנו מהאי היקישא לתרומה דינים רבים כמבואר בברייתא וביניהם כמה ענינים שאינם קשורים כלל כגון תלוש ושליח, מ"מ קושיית הגמרא דמשמע דתרומה מלמדת גם ביסודות דיני הנאה ופגם, ורק אגב גררא הביאו את שאר הדרשות, ולזה מבארים דתרומה מלמדת דפגם לבד אינו מחייב ללא הנאה.

ד. לעולם מי לא איכא פגימה. לפי התירוץ השני של רב זביד נמצא דדהבא תליא בפלוגתא דר"ע וחכמים לעיל בדבר הנפגם לאחר זמן, ונמצא דהדוגמה שהביאה המשנה מתכשיטי זהב לאו לכו"ע הוא. וקצ"ב שרבא הביא לעיל נפ"מ ללבוש אמצעי ומלמלא ולא נקט האי נפ"מ הנזכרת במשנתינו. ולכ' צ"ל דס"ל כתי' א' דרב זביד, דנראה כמסתפק במציאות כלשון רש"י מעובדא דכלתיה דנון ליכא למשמע מינה וכו' ואת"ל דמתחסר וכו'. (וכרגיל בכגון דא צ"ל דאין הספק במציאות ממש אלא בהגדרת המציאות ואכ"מ).

יט עמ' ב'.

ה. או שנהנה בשוה פרוטה. פירש"י בדבר שדרכו להיפגם. ופשוט דכוונתו בזה דבדבר שאין דרכו ליפגם הרי מועל בהנאה שו"פ וא"צ לצירוף הפגם. וכן לגבי פגם פירש"י שפך, דאי הוי פגימה ע"י הנאה שפיר היה חייב בדבר שדרכו ליפגם. והתוס' כתבו על זה דבגמרא מפרש טעמא. מוכח מזה לכ' דהתוס' גרסו את כל המשנה עוד לפני הבאת הברייתא ההיא.

ו. אלא בהמה. לכאורה הוא הדין בעוף אם ישתמש בו ויפגמנו באופן שלא ייעשה מחוסר אבר. וה"ה במנחה אי משכחת לה פגם בערכה ללא שתיחשב חסרה.

ז. אם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כ"ש. רש"י נדחק וכ' כלומר כיון דכ"ש חמירי כל כך וכו' מסתברא שיהיה קדוש כזה דיש מועל וכו'. אבל התוס' רמזו פי' נאה, דאם מקדש אחרים כ"ש שיוכל לקדש את עצמו ולשמור על קדושת עצמו שלא תפקע ע"י השימוש דמעילה.