א. ושמואל אמר אפילו בדקה. כלומר כך אירע, אבל אילו תשאל לנו היינו מורים לה שאין משמעות לבדיקתה, שהיא אסורה מזמן וסתה ללא קשר למה שיימצא כעת בבדיקה.

ב. כשיעור וסת. לא נתפרש שיעורו. ולכאורה הכוונה זמן שרגילה לראות, כגון שדרכה להתחיל ביום פלוני ולראות במשך ג' ימים, הרי אלו ג' ימים הם שיעור וסתה ומהני אז עדיין בדיקה לטהר לרב, ולשמואל מהני רק בשעת תחילת וסתה. ויל"ע. (בפוסקים לא דנו בכל זה כיון דאין הדבר נוגע בזמנינו שאין עסוקין בטהרות בעווה"ר).

ג. מקור מקומו טמא. היינו דנדה יש בה שני דינים נפרדים, שהיא עצמה טמאה נדה, והדם היוצא מגופה הוי אב הטומאה. וסבר רשב"ג דיש לחלק ביניהם, דלגבי חלות דין נדה בה, בעינן דם נדה ולא סגי דם מכה הבא מהמקור, ולגבי טומאת הדם, הוא דין בכל דם הבא מהמקור. ועל זה פליג רבי, דדין דם נדה אינו אלא בדם שעושה אותה נדה. והבן.

ד. בדין משמשת בעדים לכאורה צ"ב, דלכאורה לגבי הטהרות עצמם סגי בדיקה דאחר תשמיש , שתברר בכל תשמיש אם הביא את הדם, (ולב"ה סגי בסוף כולן לרש"י), אבל מה תוסיף הבדיקה דקודם תשמיש. הא כבר בדקה תחילת הלילה כדינה, ומדוע לגבי טהרות יש צורך בבדיקה נוספת כיון דעומדת לשמש. ואם נימא דאיידי דתיקנו בדיקות לטהרות, תיקנו נמי בדיקה קודם תשמיש שלא יהא נראה כאילו מזלזלין בחשש ביאת נדה, שלטהרה חיישינן ולביאת איסור לא, א"כ סו"ס הגדר דבדיקה זו היא בדיקה לברר שאינה נדה לצורך תשמיש, וא"כ אין יתכן דלא צריכה להביט בזה בלילה קודם שמשמשת. וזה רחוק שסגי שעושה מעשה בדיקה להראות חשיבות באיסור ביאת נדה. וזו סברת המ"ד בעמ' ב' שאף אם נאבד הר לא איכפת לן, אבל הרי קי"ל דאבד קודם תשמיש צריכה לחזור ולבדוק. ויל"ע בזה.

ה. (טז:) אע"פ שאמרו המשמש לאור הנר ה"ז מגונה וכו', רצה לומר מ"מ לב"ש כדי להחמיר לשמש בעד בדוק, התירו. ולכאורה הא יכולה לשמש בחשיכה ולהדליק הנר אחר תשמיש ולבדוק ולכבות קודם תשמיש שני. וכנראה דיברו בהווה שהיה קשה מאד להדליק נר יחיד שכבה (לפני עידן הגפרורים) וכשרצו נר דולק לאחר זמן בהכרח היו משאירים אותו דולק. ועוד מסתבר דאם יכולין לכסותו או להסתירו חייבין בכך.

ו. טפה זו גבור וכו'. אמר פעם הבחור העילוי רבי יעקב מראדישקוב שלכאורה התינח גבורה וחולשה צריך לדעת מתחילת היצירה, ואפילו עשירות ועוני תלוי קצת בחריצות וזריזות וזה תלוי בסוג הגוף, אבל חכמה וטיפשות עוד יש זמן לקבוע סמוך ללידתו או אחר כך מעט אם ליתן בו חכמה. ואמר בדרך צחות דזה נפ"מ איזה חוטם לברוא בו...

ז. הנרגן והנרגז. לכאורה גם באלו הכוונה בבית המשתה. וכ"נ ממש"כ תוס' בשם הערוך.

ח. הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן. לכאורה ביטוי זה צ"ב. ונראה דכוונתו דיש דברים שהקב"ה הרחיקן בדרך חוק שנשגב חסרונן מהבנתינו, אבל דברים אלו גם השכל ישיג מאיסותן.