א. דילמא אתיא לקלקולא בימי נדה. לכאורה הכוונה לומר דחיישינן שיטעו או יגבר עליהם יצרם ותשמש בימים הראויים לנדה ותעבור על האיסור לשמש ואולי גם תפרוס נדה באמצע ביאה, אבל אה"נ אילו היינו בטוחים שישמשו רק בימי זיבה לא היה צריך להוציא. ולשון רש"י בד"ה דילמא קצ"ב מה שכ' בימים הראויים לנדה אסורה לשמש שמא תקלקלנו, דזה כבר ידעינן מתחילת הקושיא ולא זה התירוץ. ואולי רש"י בא לבאר שאין החשש שמא תשמש ותעבור על דרבנן, דמשום זה לבד לא היינו מחייבים להוציא, אלא שמא תשמש ותתקלקל בנדה ממש, וזו כוונת הגמרא בהוספת "לקלקולא". והבן.

ב. כולה ר"מ היא וכו' שר"מ אומר. בדרך כלל סגנון הגמרא לומר כאן דברי ר"מ שר"מ אומר.

ג. והיולדת. פירש"י בפתיחת הקבר. ור"ל דדם הלידה ממש מסתברא דבאמת אינו מטמא מעת לעת.