א. כל הרגיל לבא לביהכנ"ס וכו' אם לדבר מצוה נוגה לו. אין הכוונה שנוגה לו ממילא לכל עושה מצוה, אלא מכיון שרגיל לבוא הקב"ה משאיל בו, ונתינת עין מיוחדת זו היא הן לטוב והן למוטב, ההולך בדרך מצוה אשרי לו שהקב"ה מתעניין בו, וזה המביא לו נוגה, ואם חלילה נפל ממדת הבטחון והפסיד תפילה בבית הכנסת בשביל פרנסה, יילך חשכים דוקא בגלל התעניינות זו. וזה כעין וסביביו נשערה מאד. ככל שמתקרבים יותר לבורא, הסגולה גדלה ועמה גם הסכנה.
- ומכאן מוסר השכל אף לאלו הבאים, שלא יברחו לפני סוף התפילה מלחץ הפרנסה והסידורים למיניהם, כי לא מרויחים מכך. וזה בדוק ומנוסה!

ב. אי עניו אי חסיד. לכאורה מה ענין ענווה לכאן. אולי כפירש"י (לגבי משכימי ותיקין) ענוים המחבבים מצוות. ושמעתי פעם מהרב אלישיב זצ"ל בדרך הלצה שאדם בא לביכנ"ס מחדש, מכבדים אותו בעלייה ושליחה לעמוד וכדומה. לאחר זמן מתרגלים אליו והכיבודים פוסקים. ואז אם אינו עניו, הוא מחפש בית כנסת חדש. אבל אם קובע מקום למרות זאת, אי עניו...

ג. אגרא דפרקא. המשותף לכל המימרות כאן הוא שפעמים רבות יש לשים לב שהרווח אינו זה הרשמי, אלא דוקא הרווח הצדדי עיקר מן הידוע.
- ומש"כ רש"י דאין לו שכר לימוד כיון ששוכח, הוא חידוש עצום. וכמה קולמוסין נשברו בדבר המג"א בסי' נ' דבלא הבנה אי"ז לימוד. ואפשר דכונת רש"י דאם אינו יודע לחזור לאחר זמן מועט שאין בו כדי שכחה הרי זה מורה שמלכתחילה לא הבין, וכך מורה לשונו. ומ"מ תמוה מע"ז (יט.) לעולם ליגרס ואע"ג דמשכח ואע"ג דלא ידע וכו'. ועי' הלכות תלמוד תורה בשו"ע הרב ואכמ"ל.
- והא דאגרא דשמעתתא. הכוונה שהוא חושב שהשכר על ידיעה ברורה, וכואב לו על הזמן שלא הבין וטרח להבין. ודוקא על על עמל ויגיעה זו עיקר קיבול השכר.
- אגרא דבי טמיא שתיקותא. "על כל רגע שאדם חוסם פיו זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולין לשער" (הגר"א באיגרתו).

ד. דברים שעומדים ברומו של עולם. רש"י כגון תפילה שעולה למעלה. לכאורה רק תפילה, והיה זה מתאים לכגון של רש"י. אבל לשון הגמ' דברים לשון רבים משמע דיש עוד. ומ"מ נראה מרש"י שאין פירוש המשפט הזה כמקובל מלשון חשיבות, אלא באמת דוקא כגון תפילה שעולה לרום העולם.

ה. זהיר בתפילת המנחה וכו' אף ערבית וכו' אף שחרית. והיינו דהכל אמת. שחרית יש בה קיבול שכר משום הקושי לקום, מנחה משום ההפסקה באמצע יום העבודה, וערבית משום העייפות והרצון לישון.

ו. עובר בחמישה קולות. עי' רש"י. אמר בעל אמרי אש ממודזיץ שיש בעולם 7 קולות (בכל אוקטבה) והקול השמיני הוא בעצם הראשון רק באוקטבה גבוהה יותר כידוע. ובאמת מדוע לא נברא רק קול אחד שזה מספיק לדיבור. ואף שצריך שנים כדי להטעים מעט את הדיבור, אבל עוד חמישה למה? וע"כ כדי שאפשר יהיה לשורר ולשמח בזה חתן וכלה, ונמצא המשמחו משתמש בכל חמשת הקולות הנוספים וזוכה לחמישה קולות.

ז. כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים. נהגו הדרשנים לומר מדוע לא כאילו בנה בית בירושלים. לרמז להזוג הצעיר שכמו בחורבה ישנה היסודות מצויינים רק הקירות חרבו, ואין צריך יסודות חדשים, רק לבנות כתלים על היסודות הישנים, כך בית יהודי צריך להיבנות על היסודות הישנים המסורים לנו מאבותינו.