אין דברי תורה מקבלין טומאה שנאמר "הלא כה דברי כאש נאם ה'" מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה.

ולכאורה באמת מנלן דאש אינו מקבל (ל' זכר לא משתבש, עי' ברש"י פרשת וישלח לב, ט) טומאה. ויתכן שהוא מטעם דלית בה מששא, ועי' במתני' בביצה (לט.) גחלת של הקדש מועלין בה ושלהבת לא נהנין ולא מועלין. המוציא גחלת לרה''ר חייב ושלהבת פטור. ופירש"י הטעם דלא מועלין משום דלית בה מששא. ומה"ט נמי אינה חשובה להוצאת שבת. ועי' בב"ק (כב.) הא (אש) לית ביה ממשא. והכ"נ לעניין טומאה, אפשר לומר שאינה מיטמאה משום שחשובה כלא כלום. ועי' מעילה (ז.) האי אלל כיוון דלית ביה מששא אינו מקבל טומאה (וע"ש בתוס' דאין זה הפירוש. ומ"מ מודים לדינא). ועי' בפ"ח דאהלות מ"ה: אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברים לקרקע חוץ מן הירקות שמנו וכיפת הברד והשלג והכפור והגליד והמלח כו'. וגם שם הטעם משום שאין בהם ממשות כמ"ש המפרשים. וע"ע שם (בפי"ג מ"ה): אלו ממעטין את הטפח... וככיי שיש בה ממש. ע"כ. וככיי, לפי פי' א' בר"ש היינו קורי עכביש. ודווקא שיש בהם ממש, הלא"ה לא.

ויש להקשות ע"ז מדתנן בנדרים (י:) דאם אמר כאישים, כמזבח כו' ה"ז נדר ואסור. וכתב הר"ן שם: כאישים - כשלהבות של אש שע"ג המזבח. ע"כ. הא קמן דהשלהבת עצמה אסורה, ולכן אם מתפיס בה ה"ז נדר. ולכאורה ה"ז סותר למתני' דביצה הנ"ל. ובאמת כבר עמד שם בזה הרש"ש בחידושיו, ושם כתב לחלק דהיכא שהשלהבת אחוזה בגחלת מועלין בה. ע"ש. והרא"ש כתב שם שיש באש המזבח מעילה כדאיתא ביומא (מו:). ודבריו צ"ב, דהתם מיירי לעניין לאו דלא תכבה ולא לעניין מעילה. וע"ע בשו"ת כתב סופר (חאו"ח סי' קל). ודו"ק. [ועי' בשבת (מז.) הנח לנר שמן ופתילה הואיל דנעשה בסיס לדבר האסור. ופירש"י: השלהבת. ועי' במ"ב סי' שי ס"ק לא בשם החיי"א, ועי' בדברי החזו"א הידועים (סי' מא אות טז). וקיצרתי].

והיה אפשר עוד לומר טעם אחר בזה, דבברכות (נג.) הביאה הגמ' סברא שהשלהבת קמא קמא אזיל ליה וכל רגע זו שלהבת חדשה. וא"כ איכא למימר, דהאש אה"נ דמיטמאה אלא דאין נ"מ בזה כיוון שבין רגע הייתה ובין רגע פרחה. אלא דהתם בגמ' הך סברא לא קיימא למסקנה, דמסקינן דלעולם שלהבת הראשונה קיימא והשאר רק מתווסף עליה. ע"ש [ועדיין יש לדון בזה מצד רוב, וביטול טומאה ברוב וכו' ועי' בתור"ע ספ"ג דשבת. ודו"ק].
אכן עי' במרכ"מ (פכ"ט משבת הכ"ז) דכתב דהרמב"ם ס"ל דהסברא הראשונה קיימא גם למסקנה. ולפ"ז לכאורה שפיר נוכל לומר דזוהי גם הסברא דאש לא מקבלת טומאה. אולם נראה שעדיין לא הורווח לנו, שהרי לפי דברינו אלה אה"נ דעמוד הראשון של הראש מיטמא אלא דפרח ליה ברגע כמימריה. ולפ"ז ההיקש לד"ת הוא כך, דכמו שאש אין טומאתה לעולם, גם דברי תורה שהוקשו לאש, אה"נ שמיטמאים ברגע ראשון דדיו לבא מן הדין להיות כנידון, אלא שהבל הקול פורח והולך לו ואין בו ממש. ואם כך הם פני הדברים, אינו מובן באמת מ"ט מותר הטמא לעסוק בד"ת, נהי דאחרי רגע כבר לא יהיה ממשות בדבריו, אבל הלא ברגע זה עצמו שמוציא הד"ת מפיו הלא מטמאם ומי התיר לו זה. ויתכן ליישב זה ע"פ גמ' דסוכה (יג.) גבי ירקות דכיוון דכי יבשי פרכי ונפלי כמאן דליתנהו דמי. ע"ש. והכ"נ נאמר גם כאן, דנהי דאף לסברא קמייתא דגמ' בברכות (נג.) יש קיום לאש ברגע ראשון, כיוון שאחרי רגע כבר פרחה לה, אנו רואים אותה כאילו מעכשיו אינה, וממילא א"א לומר שטמאה כיוון דחשובה כאין, ולפ"ז אתי שפיר ההיקש דד"ת. ועי' שם בסוכה במ"ש הר"ן ובשו"ת תורה לשמה (סי' קעח), כאן עדיפא טפי מהתם.