לולא תורתך שעשועי לדף כ"ח

א."....היה ר"ג מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא ייכנס לבית המדרש" – האם היה באותה תקופה רנטגן? קורא מחשבות? איך שומר הפתח יכול היה לדעת מי תוכו כברו? הרי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב? מסביר האדמו"ר מסדיגורא, כי השומר בכניסה היה מנסה לדעת מי עומד לפניו והיה מערים קשיים, אבל מי שתוכו כברו ובאמת מעונין ללמוד תורה, עושה כל התחבולות בשביל להיכנס, ואם אין ברירה ייכנס גם דרך החלון...

ב. הגמרא מביאה מחלוקת לגבי השאלה כמה ספסלים התווספו. מה זה משנה כמה ספסלים התווספו? מדוע הגמרא לא מציינת כמה תלמידים התווספו? מסביר בילקוט הגרשוני שעתה נכסו לבית המדרש גם כאלה שאין תוכם כברם, ואלה נכנסים רק אם יש להם תנאים נאותים ללימוד, והדבר הראשון זה הספסל לשבת עליו...

ג. "אמר להו ההוא כובס אנא אזילנא", המהר"ל מפרש שבכל מקום שנאמר כובס הכוונה לחוזר בתשובה, שנקרא כובס משום שמכבס נשמתו מחטאיו.

ד. "מאן דלביש מדא ילבש מדא, ומאן דלא לביש מדאי ימר ליה למאן דלביש מדא שלח מדך ואנא אלבשיה" – הסיפא תמוהה. הרי רבי אלעזר בן עזריה לא ביקש מר"ג לתת לו להיות נשיא במקומו, ורבי אלעזר נעתר לבקשת חכמים שביקשו למנותו. אודה למי שיאיר עיני.

ה. "ואותו תלמיד רבי שמעון בן יוחאי הוה". מנהל הפורום הרב הראל הביא את דברי הרב ראובן מרגליות שמתייחס לכך. מומלץ לכולם לקרוא ההסבר היפה, אם כי בקצרה ייאמר שכיון שרבי שמעון בן יוחאי תורתו אומנותו, לכן הגמרא אומרת שהוא זה שהסתפק בשאלה האם תפילת ערבית רשות או חובה, שכן אם היא רשות, לא יפסיק בשבילה מלימודו.

ו. "רבי זירא כי הוה חליש מגרסא, הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי ר' נתן בר טובי. אמר כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא", ולכאורה קשה והרי התנא אומר "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס".

בחיד"א הסביר שה"מ רק בדבר שמחויב לעשותו, אך כאן כיון שלא היה היה רבי זירא מחויב לעשות הדבר ל"ש לומר אל תהיו כעבדים. בבני יששכר הסביר שה"מ היכן שהשכר של המצווה הוא גשמי, אך היכן ששכר המצווה הוא רוחני, ודאי שמותר. התורה כותבת "...והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך", ומכאן ששכר המצווה הוא יראת שמים, ולפיכך הדבר מותר.

וזכורני ששאלה דומה נשאלת גם על הגמרא הידועה בר"ה, ב"ב ופסחים, "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או בשביל שאהיה בן עוה"ב הרי זה צדיק גמור" והקשו והרי אל תהיו כעבדים על-מנת לקבל פרס. ויש שפירשו, ר"ח, שהגרסה היתה "צ"ג" בר"ת ובטעות פירשו צדיק גמור, אך הכוונה היא לצדקה גמורה, אך זכורני שראיתי בזמנו הסבר נפלא של בעל הערוך לנר על גמרא זו, לפיו אין כאן אל תהיו כעבדים, שכן כל מה שהוא רוצה שבנו יחיה ויוכל לעבוד את ה' שנים ארוכות וכן לזכות לחיי עוה"ב שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.

ודברי הערוך לנר נפלאים, אך אין הספר ת"י ואודה למי שיוכל להביאם ככתבם!!

ושאלה דומה הקשו גם על משה רבינו, מפני מה נתאוה משה רבינו להיכנס לארץ, וכי לאכול מפריה ולשבוע מטובה הוא צריך? אלא אמר משה הרבה מצוות נצטוו ישראל ולא ניתן לקיימם אלא בארץ, אכנס לארץ ויתקיימו על-ידי, ולכאורה הרי גם כאן נאמר אל תהיו כעבדים, ויש שרצו גם כאן להסביר שמשה רבינו רצה שכר רוחני, ודי בדברינו.

ז. הסיפור על פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי מעורר קושיות גדולות ודשו בהן רבים. בכלל זה נשאלת השאלה, מפני מה צדיק כה גדול נתיירא, ומדוע בכה בפני תלמידיו. וראיתי בעבר שהסבירו שריב"ז בכה בפני תלמידיו, שכן ידע שידונו אותו בשמים גם על התלמידים שהשאיר ולכן היה חשוב לו מאד ללמדם מוסר כדי שח"ו לא יזקפו לחובתו דברים לא טובים שעשו.

וברוח ימים אלו, נפנה לגמרא בר"ה, "שאלו מלאכי השרת את הקב"ה, מפני מה לא אומרים שירה (הלל) בר"ה וביו"כ? אפשר ספרי מתים וספרי חיים פתוחים לפני ואתם אומרים שירה", ובפשטות הכוונה במילים ספרי מתים לאלו שימותו וכדברי הגמ' ג' ספרים נפתחים, ואולם ר' חיים מוולוזין הסביר שהכוונה בספרי מתים לאלו שכבר מתו, ותימה ומה יש לדון כל שנה שוב את אלו שמתו, וביאר כי כל אדם משאיר אחריו בעולמו צאצאים או ספרים או דברים שפועלים מכוחו, ולכן כל שנה נדון על צאצאיו, ספריו, ואם מכוחו או מכוח כוחו נעשו מעשים טובים נזקף לזכותו, בבחינת "ברא מזכה אבוה", וח"ו להיפך.