א. הרי אני כבן שבעים שנה. רמז רמזו כ"בן" חסר לי מנין "בן" לשבעים. – סלקוהו לשומר הפתח. ידועה הקושיא איזה שומר הפתח יכול היה לזהות את מי שאין תוכו כברו. וידועין דברי הקוצקאי שהשומר היה הציווי של ר"ג שלא ייכנסו. ונתינת הרשות לכולם היא סילוק השומר. –קא חלשא דעתיה דר"ג שמא מנעתי תורה. מענין שעל העברתו מנשיאותו לא כתוב שחלשה דעתו אבל על התחושה שמנע תורה מישראל לא יכלה רוחו לשקוט. והוצרכו משמיא להרגיעו למרות שאכן היתה עליו תביעה. – וכל היכא דאמרינן בו ביום. רב נסים גאון מציין כמה, וכבר העירו דיש עשרות. – ואף ר"ג לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת. הדבר נורא עד מאד. הוא מודח מנשיאותו שמוחזקת כמה דורות במשפחתו, ובאופן של מרידת הציבור בו בפרהסיא. ממש הצורה הכי משפילה. ועם זאת הוא לא "נעלם מהשטח" כנהוג במקרים פחותים מזה בהרבה, אלא יושב בשפל מצבו בבית המדרש. אתמול הוא היה נשיא על פיו יישק כל דבר ונהג נשיאותו ברמה, היום הוא איש פשוט ללא כל סמכות, והוא לא מונע רגלו מבית המדרש למרות גיהנום הבזיון. לימוד התורה קודם לכל!!.

ב. אמר ר"ג הואיל "והכי הוה" איזיל ואיפייסיה. לא נתבאר מה היא הנקודה שהכי הוה שגרמה לו לילך ולפייסו. ויל"פ בכמה אופנים. – מאן דלביש מדא. שלחו ביד כובס משלי בגדים. – טרוקו גלי. נראה דר"ע וחביריו לא הבינו דהכובס הוא שליח ר' יהושע. – מזה בן מזה. לכ' צ"ב דהא הזאת אפר פרה כשירה בזר וא"צ לה כהן. ואין לפרש על הזאת קרבנות דהא מיירי על מי מערה ואפר מקלה. ולו"ד רש"י אולי היה אפשר לדחוק דהיו מומחים להזאה אבל לא כהנים.

ג. ושל מוספים כל היום. עי' היטב בתוס'. וכנראה זה מקור השו"ע דלכתחילה זמנה מיד אחר שחרית. – מתפלל של מנחה שזו תדירה. פלא על רש"י שנקט טעם אחר. – עי' בתוס' ומוכח דלא ס"ל דציבור שאני. ובפוסקים נקטו את שתי הקולות, רק ביחיד, וגם בו רק כשרוצה כעת להתפלל גם מנחה. – ועי' בפוסקים אם נותר זמן בסוף היום רק לאחת התפילות מה יתפלל. – ויל"ע בהגיע זמן מנחה, ואם יתפלל מנחה ממילא יידחה המוסף לאחר שבע, האם ייקרא פושע לרבנן, או דכיון דדחה מחמת דין הקדמת המנחה לא נקרא פושע. וקצת כעי"ז כתבו הפוסקים לא להפסיד תפילה בציבור בשביל ז' שעות.

ד. איקום מקמייהו ואקבל אגרא. ותמוה דהוו כעבדים המשמשים שלא עמלק"פ. ותי' האריז"ל ע"פ המדרש (בהעלתך) דסמך והדרת פני זקן לויראת, שבשכר והדרת זוכה ליראת שמים, ולזה השכר מותר לשאוף ולו נתכוון רבי זירא. – מאן אמר הלכה. ברש"י הלכה כרבי יהודה. וא"כ הרי נתחדש לו טובא דאין הלכה והוא סבר דהלכה ומדוע אמר דנתחדש לו רק שם אומרו. והיה מקום להגיה ברש"י אין הלכה, אבל לשון הגמ' הלכה. ואולי יש להגיה ברש"י הלכה כת"ק או הלכה דלא כר"י. – ארבעין זימנין. במק"א איתא עד דהוי כמאן דמנח בכיסיה. ואמרו בשם הגר"א דאדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה, א"כ מ' פעמים זה כדי להושיב בכיסו ומעתה ישוב וימשמש כל שעה. – לישנא דצערא. במהרש"א ביאר דבמוסף אין השלמה נקט שבר משא"כ במנחה.