א. אייתי כסא ושבר. בתוס' מכאן מקור לשבירת כוס בחופה. אמנם יש ראשונים שכ' דכאן לא איירי כלל מדין אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, אלא דין בפני עצמו על דרך לא ימלא שחוק פיו דבסמוך.

אולי יש מקום להזכיר הערת השדי חמד ועוד שמוזר שצועקים מזל טוב אחר שבירת הכוס שבאה לגרום צער. והעולם מיישב שהמז"ט על הקידושין, אלא דממתינין שיקיים החתן חובתו בכוס ואז משלמים המז"ט.

ב. ויי לן דמיתנן. שמעתי מדרשן אחד שאמר שהיה תמיד קשה לו אודות הנהגה מוזרה זו, וכי לא מצא מה לשיר בחתונה. (בפשוטו הוא כמו שבירת כסא דמוקרא, וייתכן שזה היה אף באותה החתונה, אבי החתן היה אותו אחד). ואמר שפעם נזדמן לאיזו חתונה ושמע כמה דרשות של חברים של החתן שהפליגו בשבחו עד מאד בהגזמות והפרזות יתירות. ואמר שבזה נתיישב לו שכנראה רב המנונא זוטי נזדמן לחתונה ושמע דרשה כזו, ואמר עד היום בהעלותי על ליבי את יום מיתתי הייתי אמנם מצטער אבל יחד עם זאת קצת מתנחם עם השבחים שיאמרו אז עלי, אבל עכשיו אני רואה שאת השבחים כבר שומעים בחיים, א"כ ווי לן דמיתנן...

ג. ר"ל מימיו לא מילא שחוק פיו. אמרו עליו על רבי אלחנן וסרמן זצ"ל (ראש ישיבת ברנוביץ מחבר קובץ שיעורים) שמימיו לא שחק. רק פעם בכמה שנים בלומדו את הגמ' בשבת שאמר רשב"י הייתי מבקש שיבראו שני פיות ושוב חזר ואמר אילו נבראו שניים היה מדבר דברי חול בשניהם, אז היה רבי אלחנן מחייך מלוא פיו. והיה ידוע בין תלמידי ברנוביץ שמי שלומד אצל ר"א בשנה זו שלומדים מס' שבת יזכה לראותו מחייך.

ד. אל ייפטר מחבירו אלא מתוך דבר הלכה. ידוע שהגר"א היה אומר כשנפרד מתלמידיו "יחיד ורבים הלכה כרבים" כלומר שזו גופא הלכה והיה נפרד עמה. ומדוע בחר בזו. כי כ' האר"י שם שמסוגל לשמירה בדרכים יוצא מסופי תיבות של הפסוק כי מלאכיו יצוה לך, ושם זה הוא ראשי התיבות של יחיד ורבים הלכה כרבים, וניתן לומר הלכה הכוללת ברמיזה גם שמירה סגולית.

ה. עם הציבור היה מקצר ועולה. לכאורה אין הכוונה שהיה ש"ץ אלא שהציבור היה ממתין לו כמו שכ' הפוסקים שכך ראוי לנהוג. (בתוס' בסוגיא זו יש כבר תזכורת לימי הדין הממשמשים ובאים).