ו. (לא:) לא רוח הקדש שורה עליך. ידועין דברי הגר"א ששאל עלי באורים ותומים והאירו לו האותיות "הכרש", ופיענח אותם שכרה (שין חרוקה וכ' חלומה), והיא ענתה לו קשת רוח וברש"י על אתר "כשרה", כלומר רוח הקדש המסייעת לכה"ג לצרף נכון את האותיות לא היתה עמך בזה, וכשרה בשכרה נתחלפו לך.

ז. שצריך לפייסו ולא עוד אלא שצריך לברכו. מעשה בהגר"א שחשד במישהו מגדולי תלמידיו באיזו עוולה וכשנתבררה חפותו של התלמיד בא הגר"א ופייסו, אמר התלמיד "ולא עוד", מיד אמר הגר"א יברכך וגו'. כלומר התלמיד רמז לגמרא זו ולא עוד אלא שצריך לברכו, כאומר עכשיו מגיע לי ברכה, והגר"א נרמז וקיים.

מענין לענין. היה בירושלם יהוד זקן שהיה מגיד מישרים של העיר סלונים (חותנו של רבי יושע בער בן הגרי"ז מבריסק), ושמעתי ממנו שסיפר שהכיר יהודי זקן שבהיותו ילד דרך על הטלית של הגר"א, והגר"א אמר לו "ילד, שתחיה מאה שנה, רד בבקשה מהטלית", והלה חלה כמה פעמים לעת זקנה ולא הסכים לעסוק ברפואה היות שיצא מפי הגר"א שיחיה מאה שנה, ואכן נסתלק ביום מלאות לו מאה שנים.

ח. אמרה ליה אל הנער הזה התפללתי. לכאורה מה איכפת לה אם עלי מבטיח גדול ממנו. ואי' במהרש"א שטענה שחביב היה לה היות שבא על ידי תפילות מרובות. (דוברי האידיש אולי מכירים את הביטוי "אויסגעבעטנער קינד"). ואגב לכאורה תפילתה שלא יהא חכם לא נתקבלה כל כך. שהרי היה כזה עילוי בגיל שנתיים שמחדש הלכה נגד המנהג ומביס את גדול הדור...

ט. לא בראת דבר אחד לבטלה וכו'. הג"ר אליהו לופייאן היה נוהג לפרש, שאילו היא עצמה היתה משתמשת באבריה לדברים בטלים לא היה לה שום פתחון פה, אלא שהיא טענה כל מה שבראת בי משמש אותי רק לעשיית רצונך א"כ אני זכאית שגם איברים אלו אעשה בהם את תפקידי.

י. כל היושב בתענית בשבת וכו'. בימים אלו ראוי להזכיר את עצת הספרים שלא להרבות בתעניות בדורינו, כי גורם בכך לעצמו בדרך כלל חולשה בעבודת ה' וקוצר רוח וכעס וכדומה, אלא יקיים תענית הראב"ד הנזכר ביסוד התשובה לרבינו יונה, לשייר מכל מאכל שאהוב עליו. אולי בדורינו אפשר להוסיף בכלל שיאכל מלכתחילה רק כמה שבאמת בריא לו ולא יותר ורק מאכלים בריאים ולא מאכלי זבל שטעימים לחיך ורק מזיקים. וירויח גם שמירת הבריאות וגם סוג של תענית. כדאי לזכור גם את דברי הגר"א בשם מדרש (שאינו בידינו) שעל כל רגע שאדם חוסם פיו זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער.

(אגב. בסוף הדף נזכר אליהו, ודף יומי זה של שבת היה, ומי שלמדו במוצ"ש קיים בזה את המנהג המובא ברמ"א להזכיר את אליהו במוצאי שבת).