א. ביחס לשאלה בגמרא עד כמה נחלקו הראשונים
רש"י והר"א ועוד הסבירו שהכוונה מהו השלב בדרך שעדיין אפשר לומר תפילת הדרך והתשובה עד פרסה אבל אח"כ כבר אי אפשר לומר תפילת הדרך ואילו בה"ג וכן הכריעו רוב הפוסקים סובר שהשאלה היא על איזה אורך דרך צריך לומר תפילת הדרך והתשובה היא שרק מדרך של פרסה מחוץ לעיר מחויב בתפילת הדרך.

שיטת רש"י מאוד תואמת את פשט הגמרא של הימלך בקונך וצא היינו שאלת רשות או מפגש עם אלוקים לפני היציאה לדרך ולכן אם לא עשית זאת פספסת

אבל לשיטת בה"ג לא ברור כ"כ מה זה הימלך בקונך וצא

ב. לשיטת בה"ג בפשטות הסיבה היא מפני הסכנה ולכן בפרסה הסמוכה לעיר שאין סכנה לא מברך . ישנה מחלוקת באם פרסה הכוונה דווקא מרחק ולכן היום אפילו בנסיעה קצרה במכונית כשעבר מרחק פרסה יברך (מ"ב) או שדווקא בדרך שיש בה זמן של הליכת פרסה (72 דקות) מברכים (הרב עובדיה יוסף)
ולכאורה לשיטתו הרי הסכנה היא בריחוק הפיזי מהעיר ששם כבר ישנם ליסטים וחיות רעות וא"כ מדוע הזמן משנה? ואם נאמר שהיום אין כמעט את החשש של הליסטים והחיות הרעות ולכן לא משנה כ"כ הקרבה לעיר א"כ גם בנסיעה ארוכה לא יברך כי הכבישים בד"כ לא שוממים ויש אנשים ותחנות דלק ופונדקים ומכשירים ניידים להזעיק עזרה וא"כ אולי בכלל אין לנו דין היוצא לדרך?
ואם הסכנה היא בגלל תאונות דרכים שקימות היום והמכונית היא בחזקת סכנה א"כ גם בדרך קצרה וגם בתוך העיר יש מקום לתקן תפילת הדרך