אחד הכללים הראשונים שלומדים הוא לא לסמוך על דעתנו. אנו לומדים מה שכתבו לפנינו, מנסים להבין את השאלות ואת התשובות, אבל אין אנו מעיזים להכריע. ניתן לנו לשאול וניתן לנו להציע תשובות, אבל הכל בערבון מאד מוגבל.
אולם ל"שאלה" יש שתי משמעויות. ראשית, זה בירור. שנית, יש כאן גם פן שיפוטי. אם זו קושיה, זה אומר שאנו רואים חסרון באמירה שלפנינו. לעתים אנו מוכנים להרחיק ולטעון שזו קושיה חזקה כל כך עד שאנו בעצמנו, עם כל המרחק בינינו לבין רבותינו, מסוגלים לומר: זה כבר לא סביר. זה כבר לא יתכן.
בנושא זה כתבתי במקום אחר, ("אמונת חכמים של חכמים ואמונ"ח של ההמון"). שם הראיתי שיש אמונת חכמים של חכמים, שפירושה ללמוד ולחשוב ולפעמים גם להכריע. לעומת אמונת חכמים של ההמון בדורות האחרונים, שקוראת אכן להתבטלות גם בשעה שיש לנו הכרעה ברורה נגד המקובל או אפילו נגד פירושים שנראים דחוקים או דחויים. ואף ציטטתי מדברי אחד מחשובי האחרונים בני זמננו, הלא הוא בעל ה"שרידי אש", שתיאר את צורת הלימוד הראויה, שבה אנו מנסים להבין בעצמנו ואין אנו חוששים להביע דעה. כן כתב גם החזו"א באחת מאגרותיו, שהשכל מורה לעצמו דרך משלו, ואי אפשר לצוות עליו לבטל את עצמו. לפחות בלימוד אם לא למעשה.
אכן כך ראוי ללמוד. אבל יש מרחק בין לימוד לבין הכרעה.
כפי שצריך לדעת לחתוך צריך לדעת להיזהר. יש מסקנות שנראות הכרחיות, ואז מתברר שיש גם צד שני.
וסוגיה אחת מאחד הדפים האחרונים בדף היומי, ברכות לד א, יכולה להוות הוכחה נפלאה. ולכן גם ללמד לקח לימודי ומוסרי.
כדלקמן.