"תנו רבנן: הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו - מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו: רבונו של עולם! עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים...
העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי שמעון בן חנניא: כל הקורא פסוק בזמנו - מביא טובה לעולם, שנאמר (משלי ט"ו) ודבר בעתו מה טוב".

הגמרא מציגה מצד אחד שאין לקרא פסוק באופן לא ראוי, ומהצד השני שטוב לקוראו בזמנו - באופן החיובי.

בלשון מסכת כלה פרק א הלכה ד, יותר מפורשת ההקבלה בין הרישא שהיא "שלא בזמנו", לבין הסיפא "בזמנו":
"הקורא פסוק משיר השירים ועשהו כמין זמר, וכן הקורא פסוק מדברי תורה שלא בזמנו, מביא מבול לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק...
העיד ר' שמעון ואמר כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם".

ועדין לא מבואר בגמרא אימתי קריאת פסוק נחשבת שלא בזמנו, ואימתי משובחת היא.

ההלכה במסכת כלה שלפני הלכה זו, פותחת: "שאלו את ר' אליעזר מהו לשתות מיד הכלה".
וההלכה שאחריה: "המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מיתה, מפני שדעתו רבה עליה".
וכן כל הפרק עוסק בעניני שמירת הצניעות.
אם כן גם כאן, מדובר שמזמר פסוק, משיר השירים למשל, כדי לשבח בתוכנו את הכלה. כי משמעות 'בבית משתאות' בלשון משנה - משתה החתונה. הנה ג' הפעמים הראשונות שהביטוי מוזכר במשנה: (מסכת ברכות א משנה א) "מעשה שבאו בניו מבית המשתה", (מסכת שביעית ז משנה ד) "לקח בכור למשתה בנו", (מסכת תרומות יא משנה י) "מדליקין בבית המשתה אבל לא בבית האבל".
ומבואר לפי זה למה נקטו לדוגמא דוקא פסוק משיר השירים, שכולו אהבת הבורא ואהבת ישראל.

וכן מפורש בגמרא של מסכת כלה רבתי פרק א הלכה ו
"היכי דאמי כמין זמר, כגון דזמיר ביה ודעתיה על הירהור".
כלומר שמהרהר באשה בשר ודם.

וכן מבואר בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק א משנה טז
"שירים שלהם ענין אחד, לעורר כח התאוה... וכל שכן אם יצורף לזה שימוש בפסוק מן התורה או משיר השירים לזאת הכוונה, שאז יצא מחלק המאוס לחלק האסור, המוזהר ממנו, הואיל והתורה אסרה שיעשו מילות הנבואה מיני זמר בפחיתויות ובדברים המגונים".

וכן משמעות ספר חסידים סימן קמז
"אבל אותם ההולכים ואומרים המקראות דרך לצים, והם בפיהם כשיר של עגבים, עתידה תורה שתצעק עליהם ואומרת רבש"ע בניך עשאוני ככנור".

כי ביזוי התורה הוא כשמשתמשים בה לדבר האסור.
אולם מותר להשתמש בפסוק לצורך דבר המותר, גם אם השימוש הוא לכוונה שונה מהפירוש המקורי של הפסוק. וכך נהגו תנאים ואמוראים.
במסכת פסחים דף ק. "אמר לו רבן שמעון בן גמליאל לרבי יוסי: ברבי, רצונך נפסיק, וניחוש לדברי יהודה חבירנו? אמר לו: בכל יום ויום אתה מחבב דבריי לפני רבי יהודה, ועכשיו אתה מחבב דברי רבי יהודה בפני, (אסתר ז) הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?".
במסכת פסחים דף נב: "קרי עליה רב יוסף: (הושע ד) עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו - כל המיקל לו מגיד לו".
במסכת יומא דף פב: "ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי, אמר להו: זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא. לחושו לה ואילחישא. קרי עליה (ירמיהו א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'".

וכעין זה כתבו בתוספות מסכת מנחות דף לב:
"אבל מה שאדם כותב באגרת מן הפסוק לדבר צחות שרי".
כלומר שנוקט בלשון הפסוקים כביטויים נאים לתוכן איגרתו.