אם עדיין לא כתבתי זאת בפורום, אכתוב כאן :
אינני מכיר אף אדם האוכל יחד צנון וזית לבד, גם לא זיתים להפגת חריפות הצנון. אם בכלל, אוכלים צנון כליפות הפת או כחלק מסלט ירקות.
אמנם אפשר שבימיהם הרגלי האכילה היו שונים, אך בכל אופן מי אוכל צנון חריף לבד ?

לכן אמרתי שכחידוד נאה אפשר לומר, שאצל חז"ל הצנון מייצג אדם 'יבש' ללא לחלוחית של תורה אך עם 'חריפות' לשון שקשה לסובלה. בניגוד לו, הזית מייצג אדם שיש בו שמן טוב וטהור, כלומר ת"ח.
הדבר מזכיר את ששנינו בפרק במה מדליקין, שמדליקין בכל השמנים, גם בשמן צנונות, כלומר לפי הייצוג הנ"ל, אם יש איזו לחלוחית של תורה ומצוות באדם, אפילו אם באופן כללי הוא 'צנון', אפשר 'להדליק' אותו לענייני יהדות, וכמובן שעדיף להשתמש ב'שמן זית'.

אך לעתים אדם הוא ממש 'צנון' יבש וחריף, ואי אפשר 'לברך' עליו כלל, וצריך להצמיד אותו ל'זית' כדי להועיל במשהו, כמו שמצמידים 'ערבה' ל'אתרוג'.
זהו שנרמז בעניין :
זי"ת בגימטריא הוא 417, צנון הוא 196, ויחד הם תרי"ג, לרמוז שכדי למתק ולברך על 'צנון' ולהשיג גם ממנו שלימות תורה ומצוות, צריך להצמידו ל'זית'.

ואני מקוה שאף 'צנון' לא יגיב על הדברים...