נד.
א. הרואה וכו'. בתוס' כתבו רק לפרקים דהיינו ל' יום. ומשמע קצת מדבריהם שלדעתם זה בכל ברכות הראייה וכולל גם ברקים ורעמים ודלא כמנהגינו לברך שוב אם נתפזרו העבים.
ב. זועות. א' הלומדים טען שיש לנקד זועות בקובוץ (או שורוק) הז', למאי שמפרשים דהיינו רעידת האדמה שהיא זעזוע הארץ והוא מלשון זיע וניע.
ג. הרואה את הים הגדול. בספר דרך שיחה להגר"ח קנייבסקי מסופר בתחילת הספר שנכנס יהודי א' אצל הרב ואמר שהוא מגיברלטר, והרב עשה מזה עסק גדול. שאלוהו מה מתרגש מזה. וענה שגיברלטר הוא מקום שישנה ברכה מסויימת שאפשר למעשה לברך אותה רק שם. כי יש מחלוקת מה זה הים הגדול אוקינוס או התיכון וספק להקל (מברכים מעשה בראשית), אבל בגיברלטר ניתן לעמוד על הצוק ולראות את שני הימים יחד ולברך שעשה את הים הגדול...
ד. כנגד שער המזרח. מרש"י משמע שזהו רק בבית ראשון. ויש לעיין בבית ראשון שהיה שם כותל ברוחב אמה ובכותל היה פתח, האם היתה בו פרוכת? כי אם כן לכאורה מאי נפ"מ בין בית ראשון לשני. ונצטרך לחדש שבבית ראשון רואה צורת פתח אלא שיש בו מסך, מה שאין כן בבית שני ששתי הפרוכות היו מקיר לקיר ואין לזה כלל צורת הפתח. אבל אם נאמר שלא היה מסך בבית ראשון (אע"פ שבמשכן היה, כי הקיר עצמו הוא המבדיל בין הקדש וכו') אז א"ש טפי.
ה. אניסא דיחיד איהו חייב לברוכי. קצ"ב מנא לן הא המקור מיתרו הוא רק על ניסא דרבים. וצ"ל דסברא הוא אם כו"ע מברכים על ניסא דרבים ה"ה (ואולי אף ק"ו) שיברך הוא עצמו על ניסו. והגר"א מציין אף בנו ובן בנו. ובפוסקים אף במקום שנעשה נס לרבו. וידוע שהגר"ח דוואלוז'ין היה מברך במקום שניצלה אמו של הגר"א בילדותה מטביעה בנהר על ידי שנזדמן לה כרית. (כמדומה שהכרית הזו עדיין ברשות יורשי הרב ר' אריה לוין זצ"ל).
ו. את והב בסופה שני מצורעים, מוכח בסמוך דשמם את והב (אולי זו ו' החיבור, כלומר האחד "את" והשני "הב"), וממילא בסופה מתפרש בסוף המחנה ששם היו מהלכים.
ז. (נד:)
אבן שביקש עוג. ובסמוך טורא. וצ"ל שהיה הר סלעי. ויובן מדוע לא פורר אותו אחר שנתקע בראשו, והיינו שהיה סלע עז שאף עוג לא הצליח לפוררו (למרות שהנמלים הצליחו בדבר ה').
ח. אשתו של לוט. לכאורה עולה מהסוגיא שאת לוט לא רואים כמובן אלא כשרואה את אשתו של לוט נזכר מהצלת לוט ומברך זוכר הצדיקים, וזה עיקר כוונת הברייתא, במסגרת ברכות ההודאה, אלא שהאמת שאז מברך על אשתו דיין האמת.
ט. משום הכי איבלעה בלועי. ראה ברש"י הדגשה נוספת שלא רק שלכן בהכרח נבלעה, אלא שלכן לחומה כזו בליעתה זו היא נפילתה ומתאים על זה לשון ותיפול. אגב שאלוני הרי החומה הקיפה את כל העיר ואילו היתה נופלת היתה בהכרח נשברת, ושפיר היתה בזה פריצת החומה בין השברים.
י. ארבעה צריכין להודות. ברבנו בחיי ריש פרשת צו יש חידוש מענין שבזמן שבית המקדש היה קיים והיו מביאים תודה, היו מביאים לא רק על ההצלות האלו, אלא כל מי שאירע לו דבר משמח יעוי"ש. ואגב יל"ע אי בזמן הבית היו גם מברכים הגומל מלבד הקרבן תודה.
וראוי להזכיר דברי רעק"א על הפס' זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלוקים. המודה לי ומכבדני בזה, על ידי זה הוא שם דרך, סולל מסילה, שאוכל לשוב ולהראותו ישועות אלוקים. כי כביכול אומר הבורא אם אינך מכיר בטובות שכבר עשיתי לך מדוע לעשות לך עוד. וזו סגולה נוראה מהרעק"א לישועות. והיא, לזכור להודות תמיד להשי"ת על הטובות שעשה עימנו.
יא. פטרתון יתי מלאודויי. לכ' נראה מזה שאם בירך בלשון אחרת ושמר על הכוונה שפיר דמי, וא"כ מדוע מנעו הפוסקים את הקטן מלברך משום לשון חייבים. ויל"ע.
יב. המאריך בתפילה ומאריך בשולחנו. נלמד יום לפני ערב יוהכ"פ, יום שמאריכים בו גם בתפילה וגם באכילה. ובעצם הסוגיא עולה לכאורה שראוי להאריך בתפילה ובלבד שלא יצפה שחייבים לקבל את תפילתו. (הרב מפוניבז' היה שגור על פיו תתפלל אבל אל תשכח שלפעמים אבא אומר "לא").