יא.
גגות בתי המגורים של העיר – אסור להגביהם יותר מבית הכנסת.
בירניות ומגדלים – מותר. (כך פירש"י ובירניות היינו לנוי. להערוך מגדלים וחומת העיר).
גגות שלנו שאין משתמשין בהן – מותר (תו"י).

להיות משועבד – עדיף לישמעאל מאשר לאדומי. לאדומי מלחבר (אומה מסויימת). לחבר מלת"ח. לת"ח מליתום ואלמנה.
הקשה שבחולאים, חולי מעיים. קשה שבכאבים, כאב לב. במיחושים, מיחוש ראש.
ברעות, אשה רעה.
לכתוב חללה של רשות, לא יספיקו כל דיו וקולמוסים ויריעות שבעולם.
תענית לחלום – יפה כאש בנעורת, ובו ביום, ואפילו בשבת.
תענית – ניתנת ללוות ולפרוע, מלבד תענית חלום וכנ"ל.

חברים שתורתן אומנותן העוסקין בתורה – מפסיקים לק"ש ולא לתפילה.
מי שאין תורתו אומנותו – מפסיק אף לתפלה (כשזמנה עוברת).
בעיבור שנה (שבעה שעולים לעלייה לדון אם השנה צריכה להתעבר) – אין מפסיקין אף לק"ש.

לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח וייצא אחר חשיכה (ועי' ביאור החשש בתוס').
ולא הלבלר בקולמוסו.
לא יפלה כליו לאור הנר (מסק' להלן), ולא יקרא לאור הנר, שמא יטה.
המטה הנר להביא השמן בפי הפתילה – חייב משום מבעיר.
החזן – רואה היכן תינוקות קוראין (לפ"א ברש"י רואה עבור עצמו, לפ"ב רואה עבורם).
אבל הוא לא יקרא (עי' להלן יב:).
לא יאכל הזב עם הזבה (וכ"ש עם טהורה, ואפילו בחול), מפני הרגל עבירה (שבעילתה בכרת).

לעמוד ברה"ר ולשתות ברה"י; אם מכניס רק ראשו – אסור שמא ימשוך הכלי אליו ונמצא מוציא.
וכן לעמוד ברה"י ולשתות ברה"ר, גזירה שמא יכניס.
אם מכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה – מותר.

יא:
מכניס ראשו מרשות גמורה לכרמלית – לאביי אסור (בהוצאה גזרו גזירה לגזירה), לרבא מותר.
המכניס ראשו לגת לשתות – אם היא רה"ר והוא ברה"י או להיפך, אסור וכנ"ל.
אם היא כרמלית והוא ברשות גמורה או להיפך – מחלוקת אביי ורבא וכנ"ל.

השותה מהגת קודם שירד לבור – לר"מ פטור ממעשר אף על החמין (למרות שאין מחזיר המותר).
לראבר"צ חייב אף על הצונן (למרות שמחזיר). לחכמים על החמין חייב על הצונן פטור.
שתייה מהגת הפוטרת – היינו במכניס לשם ראשו ורובו.
אם הוציאו משם (ומשמע דה"ה אם רק ראשו שם) - חייב.

אדם שאינו אומן היוצא בשבת במחט התחובה בבגדו – אין דרך הוצאה בכך, ופטור אבל אסור.
בחייט אומן – לר"מ פטור, לר"י חייב מפני שדרכו בכך.
הדיוט היוצא במחט שבבגדו בע"ש עם חשיכה – לאביי אסור, לרבא מותר.
אומן בע"ש במחט שבבגדו – אליבא דר"מ פלוגתא דאביי ורבא, אליבא דר"י אסור לכו"ע.
לצאת בע"ש במחט שבידו – אסור אף להדיוט לכו"ע.

אומן דרך אומנותו (דלר"י חייב אף שהדיוט כה"ג פטור);
חייט במחט שבבגדו וכנ"ל. נגר בקיסם שבאזנו, סורק במשיחה שבאזנו. גרדי באירא שבאזנו.
צבע בדוגמא שבצווארו. שולחני בדינר שבאזנו.
רש"י פירש שכל אלו לא רק שלא איכפת להם, אלא זו הפרסומת שלהם.

זב היוצא בכיסו – אסור.
אם יצא – לרב יוסף; לר"מ פטור (דאין דרך הוצאה בכך) ולר"י חייב (דזו דרך הוצאתו).
ודחהו אביי דכאן מודה ר"מ.
(הדיוט שחקק קב בבקעת – מסתברא לאביי דחייב).
לרב המנונא; בעל שתי ראיות, או בימי ספירה – חייב. בעל ג' ראיות קודם הספירה - פטור.
ודחינו דהיה לנו לחייבו מצד אצולי טינוף (ודלא כרבי זירא שיישב).
למסקנה; הוי מלאכה שא"צ לגופה ולר"ש פטור (אולי גם בעל שתי ראיות) ולר"י חייב (גם בעל ג').
זב בעל שתי ראיות - פטור מקרבן. בעל ג' - חייב.
ושניהם חייבין בספירת ז' ימים נקיים. ראה בא' מהם, סותר את הכל.
יום הראייה אינו נחשב לימי הספירה.