"מתני' מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין דברי ר' מאיר וחכ''א כל המשלם אינו לוקה...
גמ' בשלמא לרבנן {דברים כה-ב} כדי רשעתו כתיב משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות אלא רבי מאיר מ''ט אמר עולא גמר ממוציא שם רע"

בהבנת דברי ר' מאיר נראה לכאורה שניתן לפרש בשלושה אופנים:
(1) במשנה מובא טעם אחד (שלא השם וכו'), אך הגמרא לא חושבת שזהו הטעם האמיתי של ר' מאיר, ולכן מבררת את טעמו ומגיע למסקנה שטעמו הוא "גמר ממוצא שם רע". [וכך כתבו הראשונים בכמה מקומות, כאשר קיימת תופעה שכזו של לכאורה טעם אחד במשנה וטעם אחר בגמרא].
(2) אין כאן שני טעמים נפרדים. אלא, במשנה מובאת המסקנה, והגמרא מבררת את המקור לכך. היינו: המובא במשנה לבד לא יכול להיות המקור של ר' מאיר (ומסברה בעלמא) אלא יש צורך למצוא מקור לסברה/טענה זו שבמשנה. ולכן הגמרא ביררה ומצאה את המקור לסברה המובאת במשנה בדברי ר' מאיר.
(3) הטעם שבמשנה הוא העיקרי (ונלמד מסברה), אלא שלא תבוא ותקשה מדוע ר' מאיר לא דחה את סברתו מפני המקור המפורש של הגמרא, אז הגמרא שואלת מדוע ר' מאיר לא למד כחכמים ומבארת שהיה לו מקור אחר ש"ניטרל" את הלימוד של חכמים, ולעולם טעמו העיקרי והיחידי הוא הטעם המובא במשנה הנלמד מסברה (וכ"מ מתוס' ד"ה בשלמא).

מה דעתכם? האם 3 האפשרויות הללו אפשריות, ואם לא - אז מהי האפשרות הנכונה?
[יש הבדל משמעותי בין הסברים 1-2 לבין הסבר 3 איך להבין את שאלת הגמרא "אלא רבי מאיר מ"ט".]