הגליון הש"ס בדף קג ע"א מקשה סתירה ברש"י: כאן בסוגיה משמע מרש"י, שכדי להיחשב "לא ניחא ליה" אין צורך שהפעולה תפריע לו, אלא די בכך שלא איכפת לו מהפעולה (שהרי בד"ה בארעא דחבריה, כותב רש"י "לא איכפת ליה לייפות", ומשמע שדי בכך כדי להיחשב לא ניחא ליה). ואילו לעיל דף עה ע"א עולה מרש"י, שרק אם הפעולה מפריעה לו הוי פס"ר דלא ניחא ליה.

בנוסף, עצם דברי רש"י הנ"ל לעיל בדף עה, קשים מפשט הסוגיה כאן (שהרי "ארעא דחבריה", לפי פשוטו, זו מציאות שבה ייפוי הקרקע לא מפריע, אלא רק לא איכפת ליה, והגמ' מגדירה זו כ"לא ניחא ליה"), וכפי שכבר הקשו שם התוס'.

חשבתי ליישב כך: התירוץ כאן בגמ' בדף קג, "בארעא דחבריה" (שממנו מוכח שדי בכך שלא איכפת ליה), הוא רק מהלך אחד בגמ', אך הגמ' גם הביאה קודם לכן מהלך אחר, של רבה ורב יוסף, שלא העמידו בארעא דחבריה, אלא באגם ( דהיינו, שבאגם לא שייך ייפוי כלל). והבין רש"י, ששני המהלכים הללו ("באגם" מול "ארעא דחבריה") חלוקים בעניין זה גופא: רבה ורב יוסף, שהעמידו באגם, מיאנו להעמיד בארעא דחבריה, כי לשיטתם העובדה שלא איכפת ליה בייפוי קרקע חברו, אינה נחשבת כ"לא ניחא ליה".

וממילא מיושב הכול היטב, שכן מה שכתב רש"י לעיל, הוא לפי רבה ורב יוסף כאן.