טומאה אשבת קרמית. לכ' יל"ע איך הדין בבית לגבי טומאה כשחל בשבת אי אז באמת בטל משום איסור שבת או דאזלינן בתר רובא דימי החול.

אין בין זה לזה ג' גזוזטרא עקומה. לכאורה אין זה שייך לענין לבוד כלל, אלא הוא שיעור בפני עצמו לעקמומית עד ג"ט ויל"ע.

במתני' אלו מאכילין מכאן. פירש"י דקמ"ל דלא חיישינן שיתמעט וייאסרו ולא אדעתיה. ולהלן גבי תחום שבת פי' דהקמ"ל דל"ח לאיחלופי והוא ע"פ סוגיא מפורשת להלן בעמ' ב', וקצ"ב מדוע לא פירש כך גם לגבי שתי חצירות. וכנראה דשם אם יקח מהחצי תבן של התחום השני כבר עקר מתחום שאינו שלו משא"כ הכא כל המתבן כולו עדיין מותר ורק לטלטל מעבר למתבן הוי חצר אחרת ולזה כבר פשיטא דלא חיישינן שיטלטל שם. ויש עוד לפלפל ואכ"מ.

שם. פירש"י דל"ח שבהמה תאכל הרבה כל כך בשבת אחת. לכ' לפ"ז אם יש לו בהמות הרבה באמת אסור. וזה היתר רק לבעל בהמה אחת.

שלא יתן לתוך קופתו. פירש"י בלישנא בתרא משום מוקצה למחיצה. וצ"ב דהא עומד גם לאכילת בהמתו ומדוע יהא מוקצה.

עט:
עבדו ושפחתו העבריים. התוס' נתקשו בענין אמה עבריה שהיא קטנה וכתבו מה שכתבו. ולכ' מכאן ראיה דלא סבירא להו לרבותינו בעלי התוס' כהרמב"ן דגדולה מציא מזבנה נפשה לאמה עבריה ורק אביה אינו יכול למוכרה.

טפח. וכתבו התוס' כאן ובעוד מקומות דבעלמא בעינן ג"ט ושאני הכא דרבנן. ויל"ע אי לגבי כל דרבנן תיסגי בטפח. ובכלל צ"ב אם צורת קנין דהגבהה היא ג"ט וכאן הוי הגבהה כבכל מקום וכי נתנו לקנין זה צורה אחרת לגמרי מכל דוכתא. ונו"כ של השו"ע שתקו לגמרי.

הני תרתי מילי סבי דפובדיתא אמרינהו. הדבר זר הלא רבי יהודה אמר אלפי מימרות. ואם בשתי המימרות הראשונות יש ייחודיות, שזה מפרש שיעור ייחודי שלא נתפרש. אבל הא דמדורה ואשירה הוי כשאר כל מימרותיו. אמנם המימרא האחרונה נמסרה בלשון סבי דפומבדיתא. אבל הראשונים לא. ואולי זה בא רש"י לתקן דהיינו רב יהודה ובני ישיבתו, וקבלה בידם דוקא בהני ד' מימרות שאין זה רב יהודה על דעת עצמו בלבד. ועדיין צ"ב.