לקרוא, להפנים וללמוד.

תזכורת: מחלוקת בין רבי מאיר לבין רבי יהודה, עד מתי מותר לאכול חמץ בערב פסח. רבי מאיר מתיר לאכול עד סוף השעה החמישית, בעוד שרבי יהודה קובע את הגבול בסוף השעה הרביעית, ובשעה החמישית - "תולים". שניהם מסכימים כי שורפים בתחילת השעה השישית.
במשנה מופיעה גם הדעה השלישית, של רבן שמעון בן גמליאל, המחלק בין חולין לבין תרומה, וקובע כי חולין אוכלים עד סוף שעה רביעית, אך תרומה אוכלים עד סוף החמישית.

אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כרבי יהודה.
...
בהמשך הדיון, רבא מקשה על רב נחמן שאולי ההלכה צריכה להיות דוקא כרבי מאיר, או אולי כרבן שמעון בן גמליאל, ורב נחמן דוחה את שתי האפשרויות הללו שהביא רבא.
...

וממשיכים לנסות להביא הוכחה שההלכה היא כרבי יהודה, כפי שפסק רב נחמן בשם רב:
ואף רבי סבר להא דרב נחמן, דאמר רבין בר רב אדא:
מעשה באדם אחד, שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה, ונקבוה עכברים, והיה חמץ מבצבץ ויוצא. ובא לפני רבי.
שעה ראשונה אמר לו: המתן.
שניה אמר לו: המתן.
שלישית אמר לו: המתן.
רביעית אמר לו: המתן.
חמישית אמר לו: צא ומוכרה בשוק.
מאי לאו לנכרים, כרבי יהודה?
אמר רב יוסף: לא, לישראל. כרבי מאיר.

ראו מה עלה בגורלו של יוחנן מחוקוק, שמצא עצמו ערב פסח, במקום לעסוק בצרכי החג, מנסה להיפטר מחמץ שהופקד בידיו, אך בלי לעבור על הדין. את כל זמן אכילת חמץ - בילה אצל רבי, ורק בסוף השעה הרביעית התיר לו רבי למכור את החמץ, ולשמור עבור המפקיד את התמורה ממכירתו. והרי אם לא ימכור - יהיה זה חמץ שעבר עליו הפסח, וייאסר בהנאה, ונמצא המפקיד מפסיד את כל כספו.
סיפור זה, המובא כאן באופן סתמי, על ידי "הגמרא", הובא בבית המדרש. מהסיפור ניסה מביא הסיפור להוכיח כי הלכה כרבי יהודה - ורק עד סוף השעה הרביעית מותר לאכול חמץ, והוכחה זו נשענה על ההנחה כי את החמץ התיר רבי למכור בשוק לנכרים בלבד.