אמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו
דרשה רב מתנה בפפוניא
למחר אייתו כולי עלמא חצבייהו ואתו לגביה ואמרו ליה הב לן מיא
אמר להו אנא במיא דביתו

סיפרתי היום לאשתי את קטע הגמרא הנ"ל,
וכתגובה היא הביעה פליאה ותדהמה קלה - בשביל מה הגמרא מספרת את זה? זה מה שהגמרא מספרת/מלמדת???
חשבתי לרגע ואז נזכרתי שבדידי הוה עובדא, וכך עניתי לה:
בילדותי, במשך שנים רבות, כשהמושג "מים שלנו" הוזכר במהלך הלימוד הבנתי את פשר המושג כמו אנשי פפוניא, אם כי לא הבנתי מה הרעיון/הטעם שהמים צריכים להיות דוקא שלנו ולא של אחרים, אך קיבלתי את הדברים כתורה מסיני וכגזירה ללא טעם...
רק כשנה לאחר הבר מצוה, היה לי מורה יקר וחשוב, שבמהלך שיעור, שאל - אגב אורחא - את אחד הבחורים: "מה הכוונה 'מים שלנו'? האם הכוונה היא 'our water'? לא! הכוונה למים שעברו לילה שלם לאחר שנשאבו...'".
אנחת רווחה חלפה בי, כאשר סוף סוף מישהו ביאר לי את המושג הרווח הזה - אחרי כל כך הרבה פעמים ששמעתי מושג זה, אך לא היה מי שביאר לי את משמעותו הכל כך פשוטה.

הא למדת, ואולי זה המסר החשוב של הגמרא בסוגייתנו, שעל הרב/המורה/המלמד להיות עירני לצורך לבאר אף דברים שנראים לו פשוטים ומובנים, כי אולי בן-שיחו לא מבין...
(וכך אף מצאתי בשפת אמת המובא כאן, וראו שם אף ביאור נוסף, וכן גם פה).

דוגמא נוספת (מסגנון אחר) בעניין זה:
לאחר השיעור הכללי הראשון של ראש הישיבה, בישיבה חדשה בה למדתי לפני כ-20 שנה, שאלתי את החברותא שלי איך היה השיעור והאם הבין את השיעור. הוא ענה לי: "לא הבנתי כלום! מה זה הביטוי "כסוסי מיכסס שיעוריה" שהוזכר עשרות פעמים בשיעור???". החברותא שלי לא הכיר את ההגיה האשכנזית ולכן לא הבין שכוונת ראש הישיבה ל"כתותי מיכתת שיעוריה"...