.


למדנו במשנה, זבחים פרק א' משנה א':

כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן – כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת: הפסח – בזמנו, והחטאת – בכל זמן.

הגמרא על אותה המשנה (זבחים ד:), מסבירה כי המחשבה פוסלת, כיוון דאחשבא פסלה.


בעקבות כך, רואים אנו את פסקו של הרמב"ם:
שלש מחשבות הן שפוסלין את הקרבנות...
(הלכות פסולי המוקדשין פרק י"ג)


ושאלה נשאלת על כך, כיצד יודעים את מחשבתו של האדם? רבות מחשבות בלב איש, ולפעמים אף האדם עצמו אינו יודע.
ואין זאת אלא שהאדם עצמו, רק הוא יכול לחייב את עצמו משם מחשבת פסול או פיגול.


רש"י, אצלנו ובעוד מקומות בש"ס, קובע כי המחשבה צריכה לקבל ביטוי בפה. בלי שיהגה האדם בפיו - לא יתחייב. וכך כתב אצלנו:

כל מחשבה דקדשים מוציא בפיו הוא.

וכן גם קבע ר"י, מבעלי התוספות:

מכאן מדקדק ר''י דהא דקרי בכל דוכתי פיגול פסול מחשבה לאו דוקא דאינו פיגול עד שיוציא בשפתיו


השאלה הקודמת, לא שייכת כאן. ברור שאם האדם מבטא בשפתיו את מחשבתו - יודעים מה חשב. מצד שני, איך יסתדרו הקובעים כי דיבור, עם דברי הגמרא שהובאו לעיל מזבחים?


וכדאי לראות את דברי המשנה למלך על פרק י"ג בהלכות פסולי המוקדשים לרמב"ם.