כתב תוספות: "אין מסרבין לגדול - אמאי דיתיב אפוריא לא שייך למימר משום דאין מסרבין דישיבת פוריא דבר גסות ושררה הוא ולא היה לו לישב אי לאו משום כל מה שיאמר בעל הבית עשה".

ב'שלום זכר' של בנו הקטן של ינקלה לוין (המכונה הקמב"ץ של הרב צבי יהודה), לאחר שסיים הרב מרדכי אליהו לומר דברי תורה וברכה, הוא כיבד את הרב צבי טאו לומר דברו, אך הרב צבי סירב. הרב אליהו פנה לבעל הבית שיפציר בו לדבר, אך הלה בוש מלהתערב.

לאחר זמן פגשתי ברב טאו ושאלתיו אודות סירובו. הוא ענני שמבואר בתוספות בסוף פרק ז' דפסחים שבדבר גסות ושררה מסרבים לגדול ומצייתים רק לבעל הבית. עתה הבנתי את משמעות דברי הרב אליהו לבעל הבית.

כשסיפרתי את הדברים לבנו של הרב צבי – מוטי, לימים ראש ישיבת שלום בנייך, אמר לי שדומה לזה אירע בביקורו של האדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת' אצל הרב קוק. הנה סיפור המעשה:
בעת ביקורו הראשון של הרבי, הציע לו הרב קוק לשבת בכורסה. אולם הרבי סירב, ואמר שגם בביתו אינו יושב אלא על כסא רגיל. אבל הרב שרצה לכבדו אמר לו: "כל מה שבעל הבית אומר לך עשה חוץ מצא" (דרך ארץ פ"ז). השיב הרבי, אבי מורי מפרש "חוץ מצא" - חוץ מן הדברים המוציאים את האדם מן העולם, והרי אחד מהם הוא 'כבוד'. נענה הרב, אמנם פירוש נאה הוא, אבל הוא נגד התוספות בפסחים פו, ב, שם מפורש שאע"פ שיש בכך כבוד, יש לשמוע בקול בעל הבית.
מקור.

[לימים, כששחתי לרב טאו דבר חידוש שנשא חן בעיניו, סברתי שזו שעת כושר לטעון לפניו שבאמירת דברי תורה אין משום 'גסות ושררה', כמבואר בזוהר ובראשונים המובאים כאן].

בספר העוסק בתולדות הרב שלמה זלמן אוירבך – הראשון שיצא לאור אחר פטירתו, מסופר גם כן כמעשים אלו. כאשר נכנס פעם כאורח יחד עם בעל הבית, הפציר בו המארח שיכנס ראשון, והוא סירב בתקיפות. אך לאחר מכן, בתוך הבית, הסכים לכל גינוני הכבוד שהרעיף עליו בעל הבית. כשנשאל על כך הסביר שהדברים מבוארים בתוספות, אלא שכל עוד לא עברו את מפתן הבית והמזוזה עדין לא היה למארח דין של בעל הבית.