מדי דברי באשכול הסמוך בנושא זה של נעילת מנעלים לרגליו, זכור אזכור מה שכתבתי בזמנו בזה בגליון שו"ת תורה לשמה שלי בתוספת מועט נופך. ונתחיל מנידונו ומזה נסתעף בס"ד לכמה נידונים ובין היתר מה שהוזכר באותו אשכול:

הנה בשו"ת תורה לשמה (סי' קסז) נשאל האם ביוה"כ שאסור בנעילת הסנדל ישנה מידת חסידות שלא ללבוש מנעלים כלל וילך יחף או שמא יש למנוע רגליו מיחף. והשיב, שאדרבה מידת חסידות היא שלא לילך יחף כדי שתהיינה רגליו נקיות. והביא ראיה מהגמרא ביומא (עח:) שתיארה את מנהג החכמים בנעילת הסנדל ביוה"כ, דרב יהודה נפק בדהיטני, ואביי בדהוצי, ורבא בדיבלי וכו'. וחזינן שכל החסידים הללו הקפידו שלא ללכת יחפים. עכ"ד.
[והנה מ"ש הטעם כדי שתהיינה רגליו נקיות, יש לכוון לזה הפסוק (קהלת ד, יז) "שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים". ועי' בירושלמי ברכות בפ"ב ה"ג בפירושו של ר' יעקב בר אביי, ויתכן שכיוון לזה. ויותר מפורש שם בפ"ט ה"ה גבי כניסה להר הבית באבק שעל רגליו. ע"ש. ועי' בדברי ספר חסידים (סי' תתטז) שכתב ז"ל: חלון שהולך כנגד ר"ה ובני אדם עוברים דרך שם לביהכ"נ, לא ישפכו מי רגלים מן החלון לפי שיש שהולכין בהשכמה לביהכ"נ וכשהולכין בחושך לא יוכלו להזהר שלא יתטנפו במי רגלים וכתיב "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים". עכ"ל. והובא במ"ב (סי' קנ ס"ק ט). וע"ש מה שכתב ע"ד].

והנה יש להעיר על דבריו ממ"ש ביומא שם בדף ע"ח ע"א "תינח ביום הכיפורים דליכא מנעל" וכו', ומשמע דליכא מנעל כלל, דאל"ה לא מקשי מידי. ע"ש. ורש"י כתב שם של"ג לאותן תיבות, וגם לפנינו התיבות הללו נתונות במסגר ע"פ גירסתו. ואולם ברבינו חננאל איתא להדיא לאותה גירסא שדחאה רש"י. ויתכן שרש"י מחקה משום דקשיא ליה, מאי פסקא שביוה"כ ליכא כלל מנעל, ועובדי של אותם חכמים שבעמוד ב' יוכיחו. עכ"פ, לפי גירסת ר"ח לכל הפחות, מוכח דהיתר גמור הוא ביוה"כ ללכת ללא מנעל. וכן מוכח מהילפותא דמנעל אסור ביוה"כ (יומא עז.) ע"ש. כי על כן, ע"כ צ"ל שמה שאותם חכמים יצאו דווקא במנעל ביוה"כ הוא משום שקשה היה להם ללכת ללא מנעל, וכמ"ש שם בעובדא דרבינא.

ועוד יש להביא ראייה לזה, דבשבת (קנב.) איתא דההוא צדוקי חזייה לריב"ק דלא סיים מסאני. וכתב שם המהרש"א בח"א וז"ל: אינו דומה שהלך יחף, אלא דאפשר שהיה ביום שאסור בנעילת הסנדל כמו ביוה"כ או בט"ב. ע"כ. הרי דמיפשט פשיטא ליה שבאותם ימים אף גדול כריב"ק לא נעל מנעלים לרגליו כלל. ולכאורה ע"כ לומר כתירוץ המהרש"א, שבפסחים (קיב.) איתא ששבעה דברים צוה ר''ע את רבי יהושע בנו, ואחד מהם הוא "ואל תמנע מנעלים מרגליך". והנה לפירוש רשב"ם שם ריב"ק הוא ניהו ר' יהושע בנו של ר' עקיבא, ובוודאי לא מסתבר לומר שעבר על צוואת אביו המפורשת. וגם לפירוש התוס' שם ובכ"מ בש"ס, שריב"ק ובנו של ר"ע תרי נינהו, מ"מ לא מסתבר שיחלוק על אותו הדין.

ובתענית (כג:) בעובדא דאבא חלקיה איתא שכל הדרך לא סיים מסאני עד שהגיע למים. והעיר שם הגאון יעב"ץ בהגהותיו, וז"ל: נ"ב אע"ג דהמונע מנעלים לרגליו הוא מנודה לשמים [פסחים קיג:], שמא לא אמרו אלא בעיר. ע"כ. והנה בגוף חילוקו בין חוץ לעיר לבין מקום יישוב, נראה שהוא ע"פ מ"ש לעיל בטעם האיסור ללכת יחף, שהוא משום שמבזה עצמו בידיים כעין ההיא דיבמות (סג:) וסייענו לזה מפירש"י בשבת (קכט.). וממילא מובן שלא שייך גדר בזיון ובושה אלא כלפי בני אדם שנמצאים במקום יישוב, ולא במקום מרוחק מן היישוב דלא שכיחי אינשי [עי' בפסחים נב. ובקידושין פ: בסנהדרין יט. משום ייחוד ע"ש בפירש"י. ועי' במו"ק יב. גבי חוץ לתחום. ויש ליישב בנקל].

ועכ"פ, על פי חילוקו בין העיר וחוצה לה, יש ליישב מה שהקשינו לעיל מריב"ק מדידיה אדידיה, דצוואתו של אביו לא הייתה אלא במקום ששכיחי אינשי, ומה שמצאו אותו צדוקי ללא מנעלים היה מחוץ לעיר. וא"כ, ממילא אין הכרח לדברי המהרש"א, ואזדא לה קושייתינו ע"ד שו"ת תורה לשמה הנ"ל.