"ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה, לא ליזיל.
אמר רב שישא בריה דרב אידי: אף אנן נמי תנינא, מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול הרי זה לא יטול".

כמה הערות:

א: כיצד ניתן להוכיח מהשבת אבידה הרי שם יש לימוד מיוחד "והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם" ולכן רק במצוה הזו נאמר שניתן לא לקיימה אבל לא בשאר מצוות עשה.
אלא אם נרחיב ונאמר שבהשבת אבידה הרי מדובר בעזרת ממונית לאדם וגם כאן זו עזרה ממונית לבא ולהעיד לו. האם אכן? פשוט במה מצינו?
הרי במה מצינו ניתן לדחות בקלות. למשל: מה להשבת אבידה שכן אין בה קרבן או שבועה חמורה, תאמר בשבועת העדות שיש בה עניינים חמורים אלו.

ב: מדוע בכלל ללכת להעיד לפני בי"ד שהם זוטרים מנת"ח, זה זילזול בו?
וכי כשאדם מקיים מצוה של גמילות חסד עם חברו יתכן לומר שיש בזה זיזול בכבוד הרב? להיפך, זה כבוד גדול שאדם גדול עוזר ליהודי. וכי לא מצינו הרבה מאד סיפורים על גדולי ישראל שטרחו בגופם בהכנסת אורחים וכדומה?

ג: "דזוטר מיניה", מי הוא זה שיקבע האם התלמיד חכם שיודע עדות, הוא גדול מחברי בית הדין? האם זה מספיק שהת"ח בעצמו חושב כך? הרי נתת דבריך לשיעורין. כפי שידוע לכל, הדברים האלו לא ממש מוסכמים. כל קבוצה חושבת שהרב שלה הוא הגדול.
ואולי באמת הכוונה כאן כשיש הסכמה רחבה, או ששואלים אדם ממוצע בשוק.
למשל אם ניקח לדוגמא את הרב אליישיב שליט"א, שיבוא לפני ב"ד קטן בעיר קטנה,
והרבנים שם כלל לא מוכרים, בודאי כל אחד יאמר שהוא גדול מהם.
אמנם על פי האמת, מנין לנו שכן הוא? הרי האדם יראה לעיניים.
עליונים למטה ותחתונים למעלה.