מח.
א. אפכיה למנא ודבקיה. התוס' הבינו שהיינו בחקק מושבו מלמטה, ותמהו והביאו דר"ח יפרש הפך ככתונת עי"ש. ולו"ד היה אפשר לפרש דהפך את הכלי והדביק בו בחללו הרגיל אל הקרקעית ההפוכה. ולכן מספ"ל דאת"ל לעיל דלא כשר משום דלאו בקרקעיתיה, הכא בקרקעיתיה, או דמ"מ לאו כתקנו.
ב. מלא חפניו מחוקות. ראה בעמ' הקודם מובא בין הביניים וכו' סימן. והמעיין יראה דזה סימן רק לבעיות של רב פפא בסוגיין, ורק לבעיותיו בענייני חפינה. וכמדומה דצריך להגיה שם במקום ומחץ – ומחק, ואז הכוונה בין הביניים לבעיה ראשונה שם, פשט היינו הבעיות שמתחילות פשיטא לי וכו' ואז יש ד' בעיות ביחד, ומחק היינו כאן, ופזר היינו נתפזר הקטורת, וחשב היינו חישב בחפינה וחישב בחתייה, בחפינת חבירו היא בעיא בדף מט. חפן חבירו וכו'. (ואין לומר דוחשב בחפינת יחד הכוונה לבעיא דחישב בחפינה וחבירו מרמז לבעיא אחרונה, דא"כ חישב בחתייה אינה בסימן ודוק).
ג. קא סלקא דעתן מדפסל טבו"י וכו'. צ"ב האי לישנא דהא לא נדחה כלל. וביותר תמוה דהבעיה הבאה של רב פפא היא רק באת"ל דבאמת פסול בחפינה ואז מספק"ל אי חתייה כחפינה או גרע משום דהוי רק הכשר מצוה. ומשמע דקיבל ר"פ לפשיטות זו של תלמידו רב שימי בר אשי.

מח:
ד. חישב בחתיית גחלים. התוס' הביאו קושיא בשם רש"י. ואמנם רש"י לא נקט לה בלשון קשיא לי אבל היא נרמזה בדבריו בסוד"ה כמצוה.
ה. תניתוה נטל את הכף. היינו דאין הכרח מהתורה לעשות כך, ורק משום דהמחתה כבידה וחמה הפכו הסדר משום חולשא דכה"ג וע"כ פשיטא להו לחכמים דכשר הולכה בשמאל. ובפשטות אין על זה שום דחייה, וצל"ע בסוף הסוגיא דפשטינן דפסול איך באמת מתיישב דין זה דהולכת הקטורת בשמאל.