ג.

שיעור סוכה – לרבי ד' אמות על ד"א.
לב"ה מחזקת ראשו ורובו.
וקי"ל כב"ש דמחזקת ראשו רובו ושולחנו. והיינו ז"ט על ז"ט.[1]
(ז"ט על פחות – פסולה, כדמוכח מתוס' ד"ה לא נצרכא).[2]
מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית –
ב"ש אומרים לא יצא, וב"ה אומרים יצא.
לתי' א' בתוס'; בזה קי"ל כב"ה. למסק' תוס' אין הכרח.[3]
גרסינן בברכות דהעושה כדברי ב"ש (כשקי"ל כב"ה) – לא עשה ולא כלום.
ופי' התוס' דהיינו כשב"ה מחמירין מדרבנן ועבר על דבריהם – לא יצא כלל.[4]

בסדר רב עמרם פסק הלכה כב"ש בו' דברים דלהלן;

א. סוכה צריכה שתהא מחזקת ראשו רובו ושולחנו. כנ"ל.
ב. סדין פשתן – פטור מציצית דלא כב"ה.
ג. נותן ד' חוטין בציצית, דלא כב"ה האומרים ג'.
ד. הציצית משולשת ד' אצבעות, דלא כב"ה דאמרי ג'.[5]
ה. מכבדין הבית ואח"כ נוטלין מים אחרונים, ודלא כב"ה.
ו. אכל ושכח ולא בירך – יחזור למקומו ויברך, דלא כב"ה.
ולכתחילה, גם לב"ה יחזור למקומו).

בית שאין בו ד' אמות על ד"א

פטור ממזוזה, וממעקה, ואינו מטמא בנגעים,
ואינו נחלט אחרי שנה בבתי ערי חומה, (אלא פודהו לעולם, ויוצא ביובל).
ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה.
אין טובל למעשר, והנודר מבית מותר בו. ירושלמי.
נערה המאורסה אין נסקלת על פתח בית אב כזה[6]. תוס'.
הדר בו אין צריך ליתן פת לעירוב חצירות.
ולא לשיתופי מבואות (אם בית זה יחיד בחצירו).
ואין מניחין בו עירוב חצירות (אפי' למ"ד עירוב משום קנין).
(בית שמניחין בו עירוב, א"צ ליתן פת אף למ"ד עירוב משום קנין).