גרסינן בגמרא "רבי סימון, ואיתימא רבי יהושע בן לוי אמר: עושה לו טפח שוחק, ומעמידו בפחות משלשה טפחים סמוך לדופן, וכל פחות משלשה סמוך לדופן כלבוד דמי."
ומבאר רשי
"טפח שוחק - מודדין בארבע אצבעות שאינם נוגעות זו בזו, דהוי טפח ומשהו.
ומעמידו בפחות משלשה - סמוך לאחת הדפנות, ופחות משלשה כלבוד, והויא ליה כמחיצה של ארבעה טפחים, ומשך סוכה שבעה, נמצא רובו של דופן עשוי."
כלומר עושים "לבוד" בין הדופן לטפח והו"ל רוב דופן.
נשאלת השאלה- למה צריך "טפח שוחק", והרי מספיק משהו יותר מחצי טפח ועוד ג' טפחים לבוד כדי שיהיה רוב דופן (3.6 טפחים)
ואכן המאירי כותב:
"ולא אמרו טפח שוחק אלא לרווחא דמילתא שיהא רוב הניכר ומ"מ בדיעבד דיו אף בטפח מצומצם שהרי עדיין יש כאן רוב דופן שהרי נמצאו שם ארבעה טפחים פחות משהו:"
פירוש אחר יש בר"ן:
"דאע"ג דבטפח כל דהו איכא רוב דופן דהוי טפי מג' טפחים ומחצה אפילו הכי בציר מארבעה לא חשיב בשום דוכתא:"
משמע לכאורה מהר"ן דפליג על רש"י ואומר שההכשר אינו מצד רוב דופן (בלבד), אלא מצד שד' טפחים הוי שיעור חשוב.
לשון הרמב"ם (סוכה ד ב) לעומת זאת:
"היו לה שתי דפנות גמורות זו בצד זו כמין גם עושה דופן שיש ברחבו יתר על טפח ומעמידו בפחות משלשה סמוך לאחד משתי הדפנות ודיו"
משמע קצת מלשונו, דהאי דצריך "יתר על טפח" הוא משום ש"מעמידו בפחות מג' טפחים". א"כ הוא דומה למאירי שהוא לרווחא דמילתא.
ברבינו מנוח (על הרמב"ם) מוצאים דרך חדשה:
"וכיוון שמעמיד טפח שוחק בפחות משלושה לזווית זו הרי הוא כלבוד לזווית, ואף הוא כלבוד לשלושה טפחים אחרים כלפי חוץ. נמצאו ג' טפחים מכאן וג' טפחים מכאן וטפח שוחק שבאמצע הרי שבעה"
מפירושו של רבינו מנוח נראה שההיתר כלל לא מבוסס על רוב דופן, אלא על דופן שלמה בת ז' טפחים עם שני לבודים (כשאחד מהם הוא לבוד כלפי האוויר)! אם כן מצאנו לכ' הסבר חדש לגמרי בסוגיא!
(אמנם ראה בהמשך דברי ר' מנוח שמביא חולקים על שיטתו)