הגמ' מדף יב ע"ב מתחילה דף שלם של שורה של פסולים והכשרים בסכך:
"אמר רב יהודה אמר רב: סככה בחיצין זכרים - כשרה, בנקבות - פסולה...אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: סככה באניצי פשתן - פסולה, בהוצני פשתן - כשרה, והושני פשתן - איני יודע מהו...אמר רב יהודה: הני שושי ושווצרי מסככין בהו..."
ונשאלת השאלה- למה ההלכות הללו מובאות כאן (אחרי המשנה דחבילי קש)?! לכ' היה מתאים להביא מימרות אלו אחרי המשנה הקודמת (יא ע"א) "זה הכלל: כל שהוא מקבל טומאה, ואין גידולו מן הארץ - אין מסככין בו. וכל דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ - מסככין בו. "
[אני מודע לעובדה שהחלוקה שלנו למשניות לא בהכרח מחייבת שזו החלוקה המקורית, אבל עדיין הגמ' הפסיקה בדיון על תעולמה"ע וצ"ע]
שו"ר לתרץ שבהמשך "קבוצת המימרות" (דף יג ע"א) מופיע "האי אפקותא דדיקלא" ו"הני דוקרי דקני" שההו"א לפוסלם היא משום חבילות.
כנראה הגמ' הביאה את המימרות רק אחרי המשנה, כדי שנבין במה מדובר