"אמר רב: לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת. דאנא ולוי הוינן קמיה דרבי כי אמרה להא שמעתא. באורתא אמר: מותרין באכילה, בצפרא אמר: מותרין לקבל. אנא דהואי בי מדרשא - הדרי בי, לוי דלא הוה בי מדרשא - לא הדר ביה".

וקשה,
א. למה דברי רבי לא נשנו במשנה או בברייתא?
ב. למה דברי רב נאמרו כמימרא: "אמר רב" ולא כברייתא, והלא רב תנא הוא, והוא שנה פה את דברי התנא רבי?
ג. למה דברי רב ולוי נאמרו בשם עצמם: "רב אמר: מותרין לקבל, ולוי אמר: מותרין באכילה", במקום: "רב משמיה דרבי אמר" וכו'?
ד. למה לא חזר בו לוי לאחר שהעידו בפניו שרבי חזר בו, וכי לא האמינם?!
ה. מדוע התנסח רב: "הדרי בי", הרי לא הוא שחזר בו אלא רבי, והוא הלא רק העיד מה היתה מסקנתו לבסוף של רבי?

אלא שדברי רבי בבית המדרש לא נאמרו כהלכה פסוקה. רבי רק הרצה את הסברות לכאן ולכאן, בערב – להיתר אכילה, ובבוקר – להיתר קבלה בלבד. והתלמידים הם ששוכנעו מדבריו וקבעום הלכה כאמוראים.