מהעובדה שאנחנו מתפללים בכל יום מוכיח התוס' שקיי"ל להלכה כר"י ש"בכל יום האדם נדון"
בכ"ז קשה לומר שקיי"ל שאין שום ייחוד בדין של ר"ה ועשי"ת, נותר אם כן לברר את החילוק בין הדינים:
כידוע בעשי"ת משנים בברכת המשפט מ"מלך אוהב צדקה ומשפט" ל"המלך המשפט". לענ"ד בזה ניתן לבאר את ההבדל:
במהלך כל השנה מלבד עשי"ת הקב"ה דן את הנבראים לפי המידה של (אהבת צדקה ומשפט) או במילותיו של הקב"ה:"וחנותי את אשר אחון וריחמתי..." דהיינו אין הדין לגמרי לפי המעשה אלא מושפע הרבה גם מההתרשמות הכללית של הקב"ה מאותו אדם, מה שיוצר חיבה כלפי אחד וסלידה כלפי אחר למרות שמעשיהם דומים מבחינה חיצונית. מכיוון שכך, יש חשיבות רבה לתפילה במהלך השנה כיוון שע"י התפילה בכוונה ובתחנונים ניתן לעורר את רחמי הקב"ה עלינו ולשפר הנהגתו כלפינו.
בר"ה נראה שזה לא עובד כרגיל שהרי בתקופה זו יושב הקב"ה על כיסא דין ולא נותן להשפעות חיצוניות לשנות את דינו וע"כ נהגו ישראל להוסיף מעשים להחמיר בימים אלו. (אומנם גם תפילות אבל נראה שזה מצד מעשה התשובה)
יש בהנהגה מיוחדת זו חסרון ויתרון:
כלפי אותם שרגילים למצוא חן שלא ע"י המעשים בדווקא יש כאן הפסד שהרי מעשיהם כשלעצמם אינם מושלמים דיים, אבל אותם שעושים כל השנה כראוי רק לא בחן בעיני הקב"ה, יש יתרון שנידונים לפי המעשה ולא הצורה.
(הנלמד לנו למעשה מעניין זה הוא שצריך להקפיד על אופן העשיה בפועל ולא לסמוך על כך שיש לנו "כוונה טובה" בלב, לימוד זה אמור לשפר את מדרגת העשייה שלנו שבד"כ אנו נוטים להקל בה בתרוצים שונים. עשי"ת הוא א"כ הזמן להקפיד על העשייה הטכנית וללמוד מזה לכל השנה כולה.)
שני אלו הם מסוג הבינוניים- מעורבבים בין מעשה טוב להנהגה חיובית או שלילית יחסית, והם הנדונים בעיקר בימים אלו.
צדיקים או רשעים גמורים לעומתם אין הבדל בדינם בין אם נשפוט אותם לפי המעשה או הצורה וע"כ לא מתעסקים איתם במיוחד בימים אלו.