התרועה היא כנ"ל, ויבבות. המקור מאם סיסרא.
לכאורה קולות אלו קולות של עצב הם. כמו אצל אם סיסרא, ולא ראיתי פסוק בו יבבות או גניחות או יללות לשמחה, אלא רק בלשון תרועה. גם למעשה אינני מזהה בתקיעות השופר, לפחות בנוסח האשכנזי, לא גניחות ולא יללות ואף לא יבבות ( אני מצטער, אך התקיעות בד"כ מעוררות בי רק חשש שמא בעל התוקע לחוץ ולא יצליח להפיק את הקולות כראוי, בד"כ דווקא לגבי התקיעות שבמקום שיצאו כקול 'ישר וחלק' הן יוצאות שבורות, צרודות או צרחניות..., אך אם הפיק אותם כראוי אין הם מעוררים בי בד"כ שום רגש מסויים ). אמנם בנוסח הספרדי והתימני יש כנראה יללה או יבבה אך לא גניחה ( ואף פעם עוד לא הבנתי במה יותר טוב להריע בנוסח אחד לעומת האחר, חוץ מזה שזה עניין של מסורת מסוימת ).
א. האם מטרת התרועה היא להפיק קולות עצובים או שמחים, או שמא להפחיד ולירא ( מפני הדר המלכות של הקב"ה ), או לרומם ( או אחר ? ), ואם לרומם, מדוע בצורה שיכולה להתפרש כעצבות או הפחדה ?
ב. נראה כאילו התרועה עיקר והתקיעות נטפלות אליה, האמנם ומדוע, במה עדיפה התרועה על התקיעה ?
ג. ושמא אין לכל הנ"ל חשיבות גדולה והמטרה היא רק שע"י התקיעות והתרועות נתעורר לדעת את מלכות ה' וקיום הדין ?
בד"כ שאלות פשוטות כאלו צצות בימי הדין ובד"כ לא כ"כ מתייחסים אליהן, על כן אשמח לקרוא קצת הסבר בהרחבה.