תא שמע דתניא בשחרית ובמוסף נכנסין לבית הכנסת וקורין כדרך שקורין כל השנה ובמנחה יחיד קורא אותה על פה אמר ר' יוסי וכי יחיד יכול לקרות דברי תורה על פה בצבור אלא כולן נכנסין וקורין אותה על פה כקורין את שמע:

בסוגייתנו נשאל מתי אפשר לקרוא את קריאת היום 'בע"פ' ולא כדיני קריאת התורה הרגילים (בקריאת ציבור) שחייבים להיות דווקא מתוך ס"ת כשר.
השאלה נשאלת ביחס לציבור של חברי המעמדות שמתכנסים לתפילה משותפת וכן מחוייבים בתענית בחלק מהימים, כאשר הימים של המעמדות נקבעו להם מראש ע"י נביאים אחרונים.
בברייתא שהובאה מפורש שבמנחה קורא יחיד ע"פ.
ר' יוסי תמהה על הוראה זו "וכי יחיד יכול לקרות דברי תורה על פה בצבור?"
ועונה: "אלא כולן נכנסין וקורין אותה על פה כקורין את שמע!"

ננסה לברר דברי ר"י:
אילו היה היסוד המחייב דיני קריאת התורה עניין ה"צום" או "קביעות היום לקריאת התורה מדרבנן" מובן למה ר"י לא מקבל את האפשרות שניתן לקרוא בשחרית ומוסף בע"פ אך לא ברור כלל למה מותר הדבר במנחה?
על כן מסתבר ששאלת ר"י מתבססת על ההנחה ש"כל כינוס של ציבור לשם קריאת התורה בצורה שאחד קורא לרבים " מחייבת דיני קריאה מיוחדים (בפשטות מכח תקנה פרטית לעניין הכללי של כבוד ציבור).
ממילא כאשר הצורה היא של קריאה פרטית, למשל במנחה של מעמדות, שכ"א קורא לעצמו, חוזר הדין להיות כקריאת שמע שמותר ואף חובה לכל יחיד לקוראה בלא תלות כלל בהמצאות ס"ת כשר, מניין וברכות מיוחדות של "אשר בחר בנו" לפניה ו"אשר נתן לנו" לאחריה.

נ"מ להלכה לדברים דלעיל:
בתענית ציבור, ביום שנקבע מדרבנן לתענית וקריאה מיוחדת בפרשת "ויחל" היסוד המחייב את הקריאה ה"טקסית" איננו העובדה שהקריאה נעשית בתאריך מסויים או ע"י אנשים שמתנהגים בצורה מיוחדת (צום) אלא היסוד הוא העובדה שהתכנס כאן ציבור שנוהג קריאה "ציבורית"- שאחד קורא לכולם.
ממילא אין שום נ"מ לשאלה אם הקורא הינו בן אותו תאריך (למשל בן א"י ביו"ט שני בחו"ל) או התנהגות (צום) כשאר המתפללים אלא רק אם הינו חלק מהציבור.
אומנם לא מקובל לפסוק כך להלכה ומצריכים שהקורא והעולים יהיו "מתענים" אך כך היא לשון המ"ב (תקס"ו כא') בביאור דין זה:

"ודע דבדיעבד אם קראוהו במנחה למי שאינו מתענה יש דעות בין הפוסקים אם יעלה דיש מחמירים בזה דהוי חשש ברכה לבטלה, דלא תקנו קריאה זו אלא בשביל המתענים והפוסקים שמקילין בזה טעמם דהברכה הוא מפני כבוד הצבור. ועל כן צריך ליזהר מאד שלא להיות בבית הכנסת כדי שלא יקראוהו. ובדיעבד, אם קראוהו והוא איש ת"ח ומחמת איזה אונס אירע שלא התענה בתענית ציבור, וצר לו לומר להם שלא התענה כדי שלא יהיה חילול השם בדבר, נראה שיוכל לסמוך בשעת הדחק על המקילים ויעלה".

יש לדעת שמקור האיסור הינו ספקו של המהרי"ק, מהדברים שלעיל לכאורה ניתן לפשוט ספק זה וממילא להוכיח כצד השני בספק, שהתקנה מפני "הנהגת ציבור" בקריאה כללית בלא קשר לתאריך וצום.
נציין גם שהמנהג של רבים מבני אשכנז לקרוא בתורה בליל שמחת תורה בברכות הוסבר רק על סמך היסוד הנ"ל וממילא מסתבר שהיה פשוט לפוסקים האשכנזים הראשונים שלא כספקו של המהרי"ק (שחלק מהאחרונים חשו לו לדינא עכ"פ לכתחילה).

כמובן שאשמח לקבל הערות ותרוצים אליבא דמהרי"ק לסוגייתנו.