ג.
תרגום של תורה – היה בימי עזרא ונחמיה, ונשכח, וחזר ויסדו אונקלוס הגר מפי ר"א ור"י.
תרגום של נביאים – יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי.
כתובים – לא ניתנה רשות לתרגמם.
חגי זכריה ומלאכי – נמסרה להם נבואה לישראל.
דניאל – לא נשתלח לישראל בנבואה, אבל ראה מראה שחבריו הנ"ל לא ראו.
האי מאן דמיבעית – אע"ג דלא חזי, יקרא ק"ש, או יקפוץ ד"א, או יאמר עיזא דבי טבחי שמינא מינאי.

לשמוע מקרא מגילה – מבטלין כהנים מעבודתן ולויים מדוכנן וישראל ממעמדן.
תלמוד תורה דיחידים – מבטלין כדי לשמוע.
תלמוד תורה דרבים – עדיף מעבודה.

ליתן שלום לחבירו בלילה – אסור, והיינו בשדה מחוץ לעיר.
ואם חבירו אמר מי הוא והזכיר על כך שם השם – מותר ליתן לו שלום ולהשתחוות לו.

ג:
הספד על המת;
במועד – נשים מענות כאחת ולא מטפחות , וכ"ש שאין מקוננות (שאחת אומרת וחברותיה עונות).
לדעת ר' ישמעאל הסמוכות למיטה, מטפחות.
בר"ח בחנוכה ובפורים – מענות ומטפחות אבל לא מקוננות.
בפני ת"ח - מענות ומטפחות ומקוננות אפילו במועד וכ"ש בר"ח חנוכה ופורים.
ואף לבטל בפורים מקרא מגילה משום ההספד, משום דכבוד ת"ת אפי' דיחיד עדיף ממגילה.

תלמוד תורה – מבטלין להוצאת המת ולהכנסת כלה.
מת מצוה – דוחה קדושת כהן ונזיר, ואף כהן גדול שהוא נזיר.
ודוחה אף מי שהולך לשחוט פסחו או למול בנו.
ופשט רבא דדוחה אף מקרא מגילה.
מת קרוב שאינו מת מצוה – אינו דוחה פסח ומילה. ולא קדושת כהונה או נזירות.

סמוך או נראה לכרך – קורא עמו בט"ו.
כרך שישב ולבסוף הוקף – אין בו דין בתי ערי חומה.
לתוס' נתפרש שאיו בו דין מוקף לקריאה בט"ו. ולרש"י לא נתפרש.
כרך שאיו בו עשרה בטלנין – נידון ככפר.
ואף דהוא מקום שווקין שמצוי עשרה מעלמא, בעינן עשרה קבועין.
כרך שחרבו חומותיו ולא נבנו – יש לו דין כרך, הן לבתי ע"ח והן למקרא מגילה בט"ו.
כרך שהיו בו עשרה בטלנין וכעת אין בו – בטל ממנו דין כרך.
חזרו עשרה בטלניו – חזר לו דין כרך.