משלי כד:
(יז) בנפל אויביך [אויבך] אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך (יח) פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו

פרק יא'
ח צדיק, מצרה נחלץ; ויבוא רשע תחתיו.
ט בפה--חנף, ישחית ריעהו; ובדעת, צדיקים ייחלצו.
י בטוב צדיקים, תעלוץ קריה; ובאבוד רשעים רינה.
יא בברכת ישרים, תרום קרת; ובפי רשעים, תיהרס.

מבואר בפסוק יח' שהסיבה שלא לשמוח בנפול האויב הינה תועלתית- שמא בראות ה' שהינך שמח בדינו של האויב יישוב וייערך דיון מחדש ביחס הזכויות והחובות שבינכם ושמא יתהפך הדין עליך ויתקיים בכם "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו".
(הנ"ל מבואר בראש השנה טז ב. "אמר רבי אבין: כל המוסר דין על חברו ( לשמים ) הוא נענש תחלה. שנאמר ...)
אומנם ברגע שהאוייב ה"רשע" סיים את מפלתו ו"אבד מן הארץ" אין עוד חשש ל"תקומת הנופל" וממילא אין חשש בשמחה על מפלתו וכך מוכח בפס' י' בפרק יא'.

להלן הפסוקים של דברי הימים שהביא ר' יוחנן בהקשרם:

וייקוד יהושפט אפיים, ארצה; וכל-יהודה ויושבי ירושלים, נפלו לפני ה', להשתחוות, לה'. יט ויקומו הלויים מן-בני הקהתים, ומן-בני הקורחים--להלל, לה' אלוהי ישראל, בקול גדול, למעלה. כ וישכימו בבוקר, וייצאו למדבר תקוע; ובצאתם עמד יהושפט, ויאמר שמעוני יהודה ויושבי ירושלים--האמינו בה' אלוהיכם ותיאמנו, האמינו בנביאיו והצליחו. כא וייוועץ, אל-העם, ויעמד משוררים לה', ומהללים להדרת-קודש--בצאת, לפני החלוץ, ואומרים הודו לה', כי לעולם חסדו. כב ובעת החלו ברינה ותהילה, נתן ה' מארבים על-בני עמון מואב והר-שעיר הבאים ליהודה--ויינגפו. כג ויעמדו בני עמון ומואב, על-יושבי הר-שעיר--להחרים ולהשמיד; וככלותם ביושבי שעיר, עזרו איש-בריעהו למשחית. כד ויהודה בא על-המצפה, למדבר; ויפנו, אל-ההמון, והנם פגרים נופלים ארצה, ואין פליטה. כה ויבוא יהושפט ועמו, לבוז את-שללם, וימצאו בהם לרוב ורכוש ופגרים וכלי חמודות, וינצלו להם לאין משא; ויהיו ימים שלושה, בוזזים את-השלל--כי רב-הוא. כו וביום הרביעי, נקהלו לעמק ברכה--כי-שם, בירכו את-ה'; על-כן קראו את-שם המקום ההוא, עמק ברכה--עד-היום. כז וישובו כל-איש יהודה וירושלים, ויהושפט בראשם, לשוב אל-ירושלים, בשמחה: כי-שימחם ה', מאויביהם. כח ויבואו, ירושלים, בנבלים ובכינורות, ובחצוצרות--אל-בית, ה'. כט ויהי פחד אלוהים, על כל-ממלכות הארצות: בשומעם--כי נלחם ה', עם אויבי ישראל. ל ותשקוט, מלכות יהושפט; וינח לו אלוהיו, מסביב.

קשה שלא להבחין בביטויי השמחה הרבים של העם על מפלת אויבהם.
הערה:
כי-שימחם ה', מאויביהם משמע כר' אלעזר בסוגייתנו.

מדוע א"כ לא אמרו "כי טוב"?
נ"ל ש"טוב" הינו מושג שיפוטי יחסי- כאילו היו אומרים שטוב לענוש לאוייבים כי אנו צדיקים מהם, כמבואר לעיל משלי מזהיר אותנו מאמירות כאלה בגלל החשש "שירע בעיני ה' והשיב מעליו אפו".

יש לדעת שבסנהדרין לט ע"ב הסוגיה מתרצת שאין סתירה בין דברי ר' אחא בר חנינא ש "באבוד רשעים רנה באבוד אחאב בן עמרי רנה" לדברי ר' ויחנן כיוון שריו"ח מודה לחילוק של ר' יוסי בר חנינא ש"הוא אינו שש אבל אחרים משיש" ומסכמת: דיקא נמי דכתיב (דברים כח, סג) ישיש ולא כתיב ישוש שמע מינה.

מדוע א"כ לא אמרו המלאכים שירה בזמן שישראל היו על ים סוף?
ייתכן שמדובר על השלב שבו נכנסו ישראל לים טרם בקיעתו וממילא היו אז ישראל בצרה ולא היה הזמן מתאים לשירת המלאכים.