יב.

א. בינותי בספרים. רש"י פירש לשון ספירה. לכאורה היה אפשר לפרש שהתבונן על החילוק בין הלשונות שבספרים שכאן כתוב לגלות בבל וכאן לחרבות ירושלים ומזה עמד על טעותו. אמנם כד דייקת נראה שזה אינו, שהרי המקור לחרבות ירושלים נאמר כאן בפסוק זה לאחר ה"בינותי בספרים". ולכך הוכרח רש"י לפרש כפי שפירש.

ב. חד אמר מלך פקח היה וחד אמר טפש. ידועה השאלה הרי העובדה לפנינו, וגם רב ושמואל, שאין אחד מהם חשוד על חוסר חכמה, גם כן נחלקו האם זה נכון וחכם או לא, וא"כ, נניח שרב הוא האומר טפש, מה בכך אם סבר אחשוורוש כשמואל וכי משום כך הוא טפש. ואכמ"ל בזה.

ג. שנהנו מסעודתו של אותו רשע. גם רשב"י הסכים שזו סיבה חלילה לכליה, אלא שרק בני שושן נכשלו בזה. נהוג לבאר שהסעודה כשירה היתה, והפגם הנורא הוא בעצם ההתחברות לתרבותו של אחשוורוש. בנותן ענין להביא מה שאמר המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין שקבלה בידו ממהרי"ל דיסקין שבמלחמה האחרונה טרם בוא המשיח יינצלו רק אלו שיש בהם יראת שמים. ומה היא אותה יראת שמים המבוקשת? אלו שלא יהיה להם קשר עם תרבות הגויים.

ד. והיינו דכתיב כי לא ענה מליבו. רש"י לא פירש כאן. ונראה שדרשו פסוק זה במובן שלפעמים ה' לא מענה ומייסר מליבו, כלומר בגזירה אמיתית, שפיו וליבו שוים בה, אלא העינוי הוא רק מהפנים ולחוץ ללא הסכמת הלב. וגזירה שכזו סופה להתבטל.

ה. אבנים שמתחוטטות על בעליהן. רש"י פירש לשון טירחה. ובר"ח פירש אבנים הראויים רק למלך, וכשנמצאים ביד הדיוט, חטא הוא בידם ומתחייבים למלכות. לפי פירושו אתי שפיר טפי הפסוק אבני נזר מתנוססות, כלומר ישנן אבנים הראויות רק לנזר המלך.

ו. משונים מיבעי ליה. קצ"ב התימה. וכנראה היה נהוג בזמנם לשמש בתיבת משונה כשהכוונה לשינוי, ובתיבת שונה יותר בהקשר של חזרה על הדבר.

יב:

ז. וטעמא אמרו ליה שנאמר שאנן מואב. לכאורה מה הוצרכו לומר שדברי טעם אמיתיים אמרו לו, ומה בכך שכוונתם להתחמק מפני הסכנה. ובפשוטו רצו ללמדנו דבר חכמה זו שלא נדענה אם נחשוב שרק דחוהו בדבר שאינו. ואולי יש לומר שהרי נמנעו מלומר לו שיעזבנה מפני שאין הדבר הגון, א"כ גם ההתחמקות איננה הגונה, ולזה אמר שהגון היה הדבר.

ח. מוכתר בנימוסו היה. רש"י לא פירש ההקשר לענין. ורק כתב דלא גרסינן כעדי וגרסינן אמר רבה וכו'. משמע שרבה הוא התירוץ הראשון על השאלה, ובקטע זה לא באו לתרץ. לפי מהלך זה לכאורה גרסינן קטע זה לפני השאלה, מיד אחרי דרשת השמות, ועל זה מסיימים מוכתר בשמות נאים. כמובאת גירסה שכזו במסוה"ש. ואף שרש"י כתב אלא גרסינן אמר רבה, אין כוונתו שגרסינן מיד אחרי בנימוסו, אלא בהמשך, רק שהא בהא תליא שאם לא גרסינן כעדי ואין זה תירוץ, א"כ מקומו קודם השאלה ולהלן רבה הוא התירוץ הראשון.

וראה במסוה"ש גירסה כעדי, ומשמע דמיישבים שהיה מבנימין ונקרא יהודי על שם עדי. ועי"ש עוד פירוש שהיה מוכתר בגינוני מלכות ולכן נקרא על שם יהודה שלא יסור שבט ממנו. וגם זה תירוץ על הקושיא. וגירסות אלו יגרסו רבה אמר וכו'.