למדנו במשנה:

אין כותבין שטרי חוב במועד ואם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל הרי זה יכתוב.

מסביר רש"י:

ואם אינו מאמינו. המלוה ללוה: או שאין לו מה יאכל. לסופר:


הסיטואציה נראית פשוטה: אנו נמצאים בחול המועד, יש מי שאין לו כסף לקנות אכל, ויש מי שמוכן להלוות לו כסף.

עקרונית - אין כותבים שטרות במועד.

ההחרגה מכך - מותר יהיה לכתוב את השטר של ההלואה הזו, באחד משני המקרים:
הראשון: המלווה לא מאמין ללווה בלי שטר, ומוכן להלוות רק בשטר.
השני: "אין לו מה יאכל".

רש"י מסביר כי זה שאין לו מה לאכול - זה הסופר, הכותב את השטר.

על פירושו זה של רש"י קיימים כמה וכמה קשיים. למשל, הסופר מה עושה כאן? אם המלווה והלווה מסכימים בין שניהם על הלוואה בחול המועד, הסופר כלל לא נמצא בין שניהם! מהיכן הגיע הסופר הזה. ועוד, שאם אין לו מה יאכל הוא עילה להרשות לכתוב, מדוע דוקא את שטר ההלוואה? מדוע לא מזוזה או קידושי נשים או שוברים - דברים שנאסרו במפורש במשנה?

ואכן, בירושלמי דוחים את התשובה אותה מביא רש"י. וכך נכתב שם:

אמר ר' ירמיה אם אינו מאמינו ללוה או שאין לו מה יאכל ללבלר. אמר לו ר' יוסי אם אומר את כן נמצאתה מתיר את האומנות במועד. אלא אם אינו מאמינו למלוה שעברה. או שאין לו מה יאכל למלוה הבאה.


הרי שבירושלמי דוחים את הפירוש של רבי ירמיה - הפירוש אותו מביא רש"י בדף.

מדוע מתעקש רש"י שמדובר בסופר?