הסברים אפשריים :
א. תמיד מדובר בנר ולא במנורה.
ב. תמיד מדובר בהכנה ולא בבעירה.
ג.הנרות צריכים לדלוק תמיד אך לאו דווקא במנורה מסוימת, ואפשר להדליק אחרת.
באמת כתוב תמיד בנר התמיד אך לא במנורה :
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית-- לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד".
"צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד".
מאידך, אמנם צריך גם לערוך את נר התמיד כמו שאר הנרות מערב עד בקר - תמיד, כלומר בין אם הכוונה בכל ערב או בכל ערב ובקר - למלא בו שמן שיוכל לדלוק מידת זמן זו של 'מערב עד בקר', או אף תמיד ובלי הפסק ממש, אבל זו רק הכנה שיוכל לדלוק כך, אך בפועל לא דלק נר התמיד - תמיד, ולעתים כבה, ואין זה פוגם בקיום המצוה.
כך יש לפרש בדעת הרמב"ם הסובר שהטבת הנרות כולם בוצעה ערב ובקר כל יום ויום, ולשיטתו רצוי היה שלפחות נר התמיד ידלק בלי כל הפסק, אבל לעתים כבה והודלק שנית בערב או בבקר, ולכן אפשר היה להטביל את המנורה אם נטמאה, כשכובה נר התמיד זמנית, או אם נאמר שחיוב הדלקת הנר תמיד נוגע באמת לנר ולא למנורה הנושאת אותו, וכאשר נטמאה המנורה, ניתן היה לקחת נר להדליקו מנר התמיד שעליה כדי שיהא הוא נר התמיד,לקחת את המנורה להטבלה ולהחזירה, ובינתיים ידלוק הנר בלי המנורה, ואם מדובר בבית ראשון בו היו כמה מנורות בהיכל, או גם בבית שני שלכל כלי היה כלי מחליף,אפשר היה להדליק במנורה אחרת ולהטביל את המנורה שנטמאה.