סד.

א. הרי שהיו ישראל שני אלפים וכו'. לכאורה זה מצב נדיר (מסתמא לא היה כמוהו מעולם בתולדות עמינו), וכי רק אז חמור ביטול פ"ו. ומסתבר שהכוונה כיון שנפש אחת יכולה לשנות את כל מצב השראת השכינה בעמ"י, זה מורה על חשיבותה של נפש אחת לעמ"י בכל מצב שהוא.

ב. על מי שורה על העצים והאבנים. קצ"ב, אטו אם הוא לא יוליד לא יהיו בעמ"י אלא עצים ואבנים. וכפה"נ הכוונה דכל נפש מישראל היא מקום להשראת השכינה, ונמצא בביטול פ"ו ממעט כמה מקומות מהשראת השכינה בישראל.

ג. ולא ילדה אינו רשאי לבטל. ברש"י או ישא אחרת עמה. בריטב"א מביא שאע"פ שגזר ר"ג על נשיאת אשה אחרת, בכגון דא לא גזר. ואף שמביא שם שכ"כ רבני צרפת בתשובה, דומה שלא שמענו מעולם כזאת אצל בני אשכנז.

ד. יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה וכו'. להלן בעמ' ב' מתבאר שהכוונה אילו היינו יודעים שהעיכוב ממנה, היה פטור מכתובה (או משום דהוי מק"ט או משום דעכ"פ הוי כעין היא נתנה אצבע בין שיניה), אלא דתולין העיכוב בו וכדלהלן.

ה. או שניהם חבושים. דומה שבא לומר לא מיבעיא כשא' מהם חבוש דל"ש עיבור כלל, אלא אע"פ דשניהם שם יחדיו, מ"מ המצב של בית האסורים יכול למנוע הריון (כעין חרדה מסלקת הדמים).

ו. מפני מה היו אבותינו עקורין מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. כלומר לא הצרה סיבה לתפילה, אלא התפילה היא הסיבה מעיקרא לצרה.

אמרו: יודע הקב"ה נפש צדיקיו שמקבלים את גזרותיו באהבה, ואם יביא עליהם עוני או חולי או שאר מיני ייסורים, עלולים הם לקבל באהבה את גזירותיו ולא להתפלל על זה כלל, ולפי שחפץ בתפילתן מביא עליהם צרה זו של עקרות, ויודע בהם שעל זה לא יוותרו, אי משום קיום המצוה ואי מעוד טעמים.

ז. תפילת צדיק בן רשע. אע"פ שגם מעלה יש בדבר, והשבת הפטרנו בנבואת עובדיה שאמרו יבוא עובדיה שגדל בין רשעים ויתנבא על אחאב וכו'. מ"מ לענין התקבלות התפילה מעליותא איכא בצדיק בן צדיק. (אמרו בדרך הלצה; מ"מ גם לתפילה צדיק בן רשע עדיף מרשע בן צדיק...).

סד:

ח. אפילו בית ולד אין לה. יש שעמדו על כך א"כ איך היה לה אורח כנשים. וכפה"נ מספיק בחלקים מסויימים של כלי ההולדה כדי שיהיה אורח כנשים.

ט. כנגד שלשה עיבורין. קצ"ב מה טעם יש בזמן ג' עיבורים כשזה במצב של אי התעברות ממושכת ורצופה, הרי אז אין לזה כל משמעות. והבן.

י. כנגד ג' פקידות. היו צדיקים שנהגו שאם הציעו להם איזה ענין שלא עלה על דעתם, היו דוחים עד אחרי ר"ה, היות שלא התפללו על כך בר"ה הקודם.

יא. ודילמא איהי לא זכיא. לכ' הקושיא מצד המע"ה. וזה לכאורה תלוי אי חיוב כתובה מהנישואין, והגירושין הוא רק זמן פירעון, דאז יש חזקת חיוב, ולא מובן כ"כ הקושיא, או דהגירושין זה המחייב ואז הוי ספק בעצם החיוב ומובנת התמיהה.

יב. כיון שלא מיפקדא אפריה ורביה לא מיענשא. משמע דכיון שאינה מצווה לא איכפת לה (רש"י) וממילא כשבאים לעונשה יענשוה בענין אחר שאיכפת לה. וזה צ"ב מאד מהמציאות, וכבר רחל אמרה ואם אין מתה אנכי.

יג. כולהו איעקור. כל הענין מופלא, אף בלא הנידון של איסור לא יהיה עקר ובל תשקצו. איך הניחו מצב כזה. הרי בפירקי שאר החכמים לא היה כך, ומשמע דיש עצות לדבר. אמנם סו"ס יש ללמוד מזה חומר ביטול תורה וכבוד רבם בעיניהם.

יד. מלה הראשון. הא דלא תלו באב דהמצוה עליו, משום דזה תלוי באם, דאם יש לו בנים מנשים שונות ל"ש זה הענין, וכמו דאחיות מחזקות. (וכמדומה דהכוונה בעיקר להמופיליה, אי קרישת דם, וזו כמדומה באמת עוברת רק דרך האם).

טו. ביוהכ"פ שחל להיות בשבת. ר"ל העובדה השלישית. וכבר מתו שנים מקודם. ובא לומר דגם לאיסורא לא חשש, דאי אין למולו עכ"פ אין דוחה שבת ויוכ"פ. וכדלהלן שא"ל אביי לר' יצחק חזי דשרית איסורא.

טז. אלא נישואין מאי טעמא. לכ' זו הערה לא רק למ"ד תרי או תלת, אלא על כל הענין של חזקה לגבי נישואין. ולכאורה תמוה דהרי במשנה כבר שנינו לגבי גירושין. ואפשר דשם שפיר יש טעם בפשוטו שהיא אשה רעה משא"כ לגבי מיתה.