ברור פרט מתוך הסוגיה הארוכה המתבררת לאורך פרק י' (נאמנות עדים):

אלא סברא היא מידי דהוה אחתיכה ספק של חלב ספק של שומן ואתא עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן.
מי דמי, התם לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא דאשת איש ואין דבר שבערוה פחות משנים, הא לא דמיא אלא לחתיכה דודאי חלב ואתא עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוה דלא מהימן.
מי דמי התם אפי' אתו בי מאה לא מהימני הכא כיון דכי אתו בי תרי מהימני חד נמי להימניה

ביאור:
הנחה א: נאמנות ע"א (עד אחד) מקורה בסברא כמו שיכול להעיד על חתיכה שאנו מסופקים בכשרותה שהינה חלב ולאוסרה או שומן ולהתירה.
דחיית הגמרא- אינו דומה נדוננו שבא הע"א להתיר א"א (אשת איש) לאחר שכבר הוחזקה באיסור לכל העולם למקרה שאנו רק מסופקים בחתיכה אם היא חלב או שומן אלא ההשוואה צריכה להיות ל"חתיכה דודאי חלב" שבזה אליבא דגמרא אפילו 100 עדים לא נאמנים כלל לערער חזכת האיסור שבחתיכה.
דוחה הגמרא- יש הבדל בין חזקת איסור שבשומן שאפילו 100 עדים לא יכולים להתירו לעולם לבין חזקת האיסור של א"א שמספיק שניים כדי להתירה.

בפשטות ההבדל הוא בכך שחזקת החתיכה שהיא חלב ואסורה לא יכולה להשתנות (כלומר לא ייתכן שחלב יהפוך להיות שומן כשר) בעוד שבא"א ייתכן שהאישה האסורה תהפוך למותרת בגירושין או מיתת הבעל וע"ז אכן נאמנים אפילו שני עדים לבדם.

יצא לנו כלל (חדש) בדיני עדות: אין עדים (ואפי' 100) נאמנים נגד חזקה שלא יכולה להשתנות אך 2 נאמנים לשנות חזקה שיכולה להשתנות.

אחר שבררנו כלל זה נוכל להבין דברי התוס' הבא:
אתא גברא וקאי כו'. ואם תאמר כיון דאיכא תרי דאמרי מת אפי' איכא מאה דאמרי שזהו מה בכך הא תרי כמאה דמו?
ויש לומר דלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא היה אומר רב אבל בשני עדים לא תצא:

שבפשט לא מובן, מה ההבדל בין דבר הידוע ל100 עדים שאמרינן שתרי מכחישים אותם לבין דבר ה"נראה וידוע לכל" שאין עדים יכולים להכחישם?
ולדברינו דלעיל נפרש כך: כיוון שחזקתו של הבעל הראשון שזה הוא, קיימת אצלינו מלפני שבאו עדי מיתתו הרי שזו חזקה שלא יכולה להשתנות (לא ייתכן שייהפך לאדם אחר ולחילופין שאדם אחר יהפוך להיות בדמותו) וע"כ בדבר כזה לא נאמנים העדים לומר שאינו הוא שהרי זו עדות נגד חזקה שלא משתנה כלל וממילא לא שייך כאן "תרי כמאה"