אזל ר' אלעזר אמר לשמעתא בי מדרשא ולא אמרה משמיה דר' יוחנן שמע רבי יוחנן איקפד ... עול לגביה ר' יעקב בר אידי א''ל {יהושע יא-טו} כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה וכי על כל דבר שאמר יהושע היה אומר להם כך אמר לי משה אלא יהושע יושב ודורש סתם והכל יודעין שתורתו של משה היא אף ר' אלעזר תלמידך יושב ודורש סתם והכל יודעין כי שלך היא.
אמר להם מפני מה אי אתם יודעין לפייס כבן אידי חברינו.
ורבי יוחנן מ''ט קפיד כולי האי? דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב {תהילים סא-ה} אגורה באהלך עולמים וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה''ז דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל ת''ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר.

השאלות שנדון בהן כאן הן:
מדוע הקפיד כ"כ ריו"ח שהשמועה תאמר משמו?
מה שייכות ההקפדה לשמועה זו דווקא?
האם קטן שהגדיל במהלך ספירת העומר ימשיך לספור בברכה?
מה הכוונה "נא לכוון בברכה לע"נ פ' בן פ' " הנכתב על התפוחים החתוכיםם המחולקים בבי"כ?

תשובות:
ידועה המחלוקת לגבי "קטן שהגדיל במהלך ספירת העומר אם ימשיך לספור בברכה". המתירים סוברים שמעשה הקטן משוייך לגדול הגם שיש הבדל גדול ברמות החיוב בין קטן לגדול, וממילא יש כאן ספירה תמימה בלא הפסק מתחילתה. והאוסרים סוברים שההבדל ברמת החיוב מונע את הקישור בין מעשי הקטן לגדלותו (ודומה כאילו נולד כאן אדם חדש) ואין כאן ספירה רציפה.
ניתן לראות נ"מ למחלוקת הנ"ל גם במשנה שלנו, האם ביאת קטן יש בכוחה להשפיע על אשתו לאחר שיגדיל?
ובכן יש כאן מחל': לרב - לא, אך לשמואל וריו"ח כן.
כלומר היה חשוב לריו"ח שלא נטעה לחשוב שאין שייכות בין מעשה קטן לתקופת גדלותו.
כשסיפר ר"א את ההלכה בלא הזכרת שם רבו עליה הקפיד ריו"ח, למה? עונה הגמרא שחשש שמא בכך יפסיד מעלת הצדיקים ששפתותיהם דובבות בקבר כאשר נאמרת שמועתם בעוה"ז.
מה החשש ומה היתרון ב"דיבובב" זה?
להבנת העניין נבאר מה הכוונה "נא לכוון בברכה לע"נ פ' בן פ' "?
שהכוונה אינה כמובן, לכוון "בורא פרי העץ לעילוי נשמת" שהרי וודאי שלא נברא פיסטוק זה לעילוי נשמת הנפטר אלא הכוונה הינה כזו:
"נא לכוון בברכה, ותהיה כוונתכם שכיוונתם עתה יותר מהרגיל לע"נ פ' בן פ', שמכוחו נגרם לכם לתקן מעשיכם".
כלומר אנו מאמינים שאם אדם גרם לזיכוי אדם אחר הרי ש"חשבון הזכויות" שלו גדל גם אם המזכה כבר נמצא בעולם הבא ובמצב חיוב מצוות אחר לגמרי, וזאת כיוון שהטוב נעשה בגרמתו ומכוחו.

בכך שוב רואים שיש צירוף מעשים לאדם גם לאחר שמשתנה המצב החיובי שלו.
כאמור ממשנתינו למד רב להפך, שאין צירוף כזה ואילו ריו"ח הקפיד שיש (כנראה שכך היה מקובל מרשב"י כמובא לקמן בגמרא).
מובן אם כן למה כאשר ר"א לא מקשר השמועה למקורה הדבר פוגע כ"כ בריו"ח, שהרי כאן הוא טרח לפסוק שניתן לעשות מעשים לע"נ הנפטר, כאשר מקשרים אליו המעשה הטוב ודוקא כאן מנתק ממנו ר"א זכות זו?!?
ר' יעקב בר אידי ניחם את ריו"ח באומרו שאין צורך שהקישור ייעשה בהזכרת השם ודי שיהיה ידוע מכח מי נעשה המעשה הטוב או מי מקור השמועה כדי לזכותו בזה ובבא.
נ"מ מעשית:
הכיתוב "נא לכוון בברכות לע"נ פב"פ " נכון לדעת ריו"ח לכתחילה אך לאחר דברי ר"י בר אידי הסכים שדי בכיתוב "נא לכוון בברכות" בלבד וממילא גם אין צורך לטרוח ולברר "לע"נ מי הגרעינים?" שהרי לא הגרעינים הם לע"נ אלא כוונתך בברכה. (אומנם גם אם לא ברכו בכוונה מיוחדת יש כאן "זיכוי" על עצם הברכות שנוספו בעולם מכוחו של הנפטר וכבר בזה יש ע"נ מסויים)