תני' הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא איניש דטרח להו אבל איפכא לא

קשה, כיצד ייתכן שנדחה מצוות אבלות שלחלק מהדעות הינה דאו' בשביל לוודא שתהיה סעודה מספיק מפוארת לחתן וכלתו?!? ועוד הרי אנינות הינה דאו' לכו"ע וכיצד היא נדחת מפני סיבה קלושה כזו?

לפי מה שנתבאר כבר כאן, יסוד וגדר אחד הוא לשלשת העניינים- אנינות, אבלות ושמחת אשתו והיא מצווה על תודעה מסויימת שבה חייב להיות האדם.
וא"כ התודעה הראשונה שמתחייב בה גוברת על הבאה אחריה כיוון שגדר אחד להם. אומנם קשה עדיין כיצד דחינו אנינות והרי קדמה היא לחתונה?
והתשובה היא שבאנינות המצווה הינה לעזוב כל עיסוקיו ולטפל בקבורת מתו אומנם כאן הרי אמרו לו חז"ל להמתין עם הקבורה וממילא אינו מצווה עוד בטרדה זו, וכמו הפטור היסודי מאנינות כשיש חברא קדישא בעיר (להלכה בראשונים בלבד) שלא מוטל עליו עוד צורכי קבורה ממילא פנוי לתודעה אחרת.