מוצע בזה הסבר פשוט למהלך הגמרא בדף לו ע"ב:
איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת או דלמא מצוה דיליה היא וניחא ליה למיעבדיה?
פירוש: האם הפרשת תרומה הינה בסה"כ חוב המוטל על בעל הפירות ביחס לכהנים וממילא- א: יכול המודר לפרוע עבורו חוב זה (שאין לו תובעים וחשיב כמ"ד ע"מ שלא לפרוע בדף לג:) וב: אין צורך בדעת הבעלים לקיום התרומה שהרי רק זכות יש לו בסילוק חובו
או דילמא תרומה הינה מצווה המוטלת על האדם וממילא- א: צריך דעת הבעלים לקיום מצוותו וב: לא יכול המודר לתרום בשבילו שהרי לשם כך ייאלץ "למסור לו דעתו וידו כדי להפוך לשלוחו" ובכך נמצא מהנהו.

ת''ש תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו במאי עסקינן ... אלא לאו לדעתיה דנפשיה ומשלו תורם על של חבירו וא''א צריך דעת הא קמהני ליה אלא לאו אין צריך דעת!
פי'- כיוון שרואים שיכול לתרום בלא שליחות מוכח כצד א' של הספק (שזה רק חוב ולא מצווה)
דחיה:
לעולם משל בעל הכרי על בעל הכרי כדאמר רבא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום הכא נמי באומר וכו'
פי'- תרומה זה מצווה ומדובר בכך שיש הסכמת בעלים ובכ"ז לא נחשב התורם לשלוחו (ואסור במודר) מכיוון שכאן המדיר נתן לו המצווה ולא שהמודר נותן למדיר דעתו וידו בתור שליח
בעא מיניה רבי ירמיה מר' זירא התורם משלו על של חבירו טובת הנאה של מי מי אמרינן אי לאו פירי דהאיך מי מתקנא כריא דההוא או דלמא אי לאו כריא דההוא לא הויין פירי דהדין תרומה?
פי'- אם אינו שליח ועושה לדעתו האם טובת ההנאה שלו או של בעל הפירות?

א''ל אמר קרא {דברים יד-כב} את כל תבואת זרעך ונתת איתיביה תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו ואי אמרת טובת הנאה דבעל הכרי הא קא מהני ליה אלא ש''מ טובת הנאה דיליה אמרי לא משל בעל הכרי על של בעל הכרי ולדעתו דבעל הכרי באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ת''ש דאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה והתורם משלו על שאינו שלו טובת הנאה שלו.

מסקנת ריו"ח- של בעל הפירות (דווקא שתרם משל בעל הפירות אך אם תרם משלו טובת ההנאה שלו)